שאלת הבידור בזמן מלחמה ואבל רחוקה מלהיפתר, ורחוקה מלהיות מובנת מאליה. אנחנו עוסקים בזה שוב ושוב ושוב, והטלוויזיה, בשלה, עסוקה בניסוי וטעייה. הצורך בהומור, גם שחור, הוא אנושי ומרפא. הצורך בביקורת וסאטירה - הכרחי. אלא שזה מחול שמתנהל, כראוי, על קצות האצבעות. כשכל עצב חשוף, המילים צריכות להימדד אחת אחת, כדי לוודא שהיוד לא שורף מדי את הפצע.
"ארץ נהדרת", שהיא התכנית הקומית הנצפית בישראל, היא הסמל של המאמץ הזה כרגע. מההתחלה המהוססת ועד לשלב הנוכחי, היא מסיירת בזהירות בין גבולות הגזרה של הפוליטי, הלך הרוח הפנימי, והחזית הבינלאומית. רוב הזמן היא עושה זאת בהצלחה ורגישות ראויות לציון, ומצליחה להעלות חיוך על הפנים בימים שבהם זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. אמש היא הציגה כישלון גס במיוחד.
קומדיה לא רגישה בזמנים טעונים היא מפגן של טעם רע. היא מתבטאת למשל בדאחקה של "דניאל הגרי" על הרעב במשבר ההומניטרי בעזה, שהוא, ולא משנה כרגע מי אחראי לו, אמיתי לגמרי וכרוך בסבל אנושי עצום ורחב היקף. לעג לזה אינו ביטוי פטריוטי או הזדהות עם צה"ל, אלא ביטוי של קהות חושים.
אבל זוהי דוגמה קטנה. עקיצה שמכוונת אל אנשים שאינם צופים של "ארץ נהדרת". רגע אחר בתכנית, לעומת זאת, נראה כמו סיוט גרוטסקי. הבדיחה הייתה ברורה: מופעי חנוכה אין לאור המצב, אז הקאסט של התכנית יצר את "פסטיגל גיבורי ברזל" - מיצג קומי של כוכבי ילדים כביכול מגלמים את סמלי המערכה הנוכחית. נועה קירל היא רחל מאופקים מוקפת במחבלים, יהודה לוי הוא יאיר גולן, ציפי שביט היא סבתא שחזרה מהשבי, וכן הלאה. על הנייר זה רעיון טוב, אך במבחן התוצאה הוא רע מאוד.
זו פרודיה על תעשיית הבידור, אבל בלי להתכוון, בוודאי לא מרוע, היא הופכת את האסון המתמשך שאנחנו חיים בו לבדיחה, שאנחנו רחוקים מלהיות מוכנים אליה. שום דבר מצחיק לא קרה בקיבוצים, במושבים ובערים. גם לא במנהרות מתחת לבית החולים שיפא. זה צורם עד כדי מעליב, ובעיקר חסר טעם. בשביל כל כך הרבה אנשים, זאת בדיחה שעושה צחוק מהרגעים הכי כואבים שלהם.
הקרקס המופרע הזה האפיל על רגעים מוצלחים הרבה יותר - המערכון על השימוע ברוח הארי פוטר עם האורח מייקל רפפורט, שהיה טוב ואינטליגנטי בהרבה מהקשקוש המגושם של סאטרדיי נייט לייב ובוודאי יעשה כותרות מעבר לים, למשל, או החיקוי המשעשע של צבי סוכות. כל כך חבל.