אלה ימים של רעידות אדמה. פעם אחר פעם האדמה נשמטת תחת רגלינו מעוד בשורה איומה. ההלם של טבח 7 באוקטובר, האכזריות, מניין החטופים, היעלמות המדינה, ועכשיו גם הבשורות האיומות על הנופלים שמגיעות מדי יום ביומו. מנגד, סיפורי הגבורה, האזרחיים והצבאיים, ההתגייסות וגילויי הסולידריות - נותנים אוויר לנשימה, עד המהדורה הבאה. זאת רכבת הרים בלתי נגמרת ובלתי נסבלת, ונדמה שלא נותר מקום להכיל עוד דבר.
התחושה הזאת ניכרת במיוחד מול הטלוויזיה, כשמשדרי האקטואליה האינסופיים קופצים בין עוד סיפור מטלטל לעוד סיפור מטלטל לזווית חדשה על הסיפור המטלטל ההוא לתיעוד חדש של סיפור מטלטל אחר. אפשר לטבוע בגאות הזאת, להתמסר אליה או לפתח מחסומים, אבל כך או כך הרעד בלתי נשלט.
דווקא לכן, הריאיון של יפה אדר לאילנה דיין בתכנית "עובדה" אמש לכד רבים כל כך. אדר נחטפה בשבת השחורה מקיבוץ ניר עוז בידי מחבלים, ושבה לאחר כ-50 יום במסגרת אחת הפעימות. תמונתה על הקלנועית בדרך לרצועת עזה, אישה בת 85 שבמקום לצאת לטיול בשבילי הקיבוץ נוסעת מוקפת במחבלים צמאי דם לשבי שאולי לא תהיה ממנו דרך חזרה, הפכה לאחד הדימויים המצמררים של אותו מאורע, סמל של קריסת כל היגיון.
העדות של יפה אדר מרתקת, מהפנטת ומותירה אותנו בפה פעור, אבל לא רק בגלל המה, אלא גם - ואולי בעיקר - בגלל האיך. מול התרחשות שאין איך לאפיין אותה מלבד כסיפור אימה, אדר משדרת קור רוח בלתי נתפס.
בכנות ובישירות, בלי שום ניסיון להאדיר או להפחית בכובד המשקל של האירועים, היא מתארת את התחושות והמחשבות שלה בשבי, השאיפה שלא להישבר, חלוקת האוכל, הניסיון ליצור קשר ולגלות מה קורה, החברות עם איתן יהלומי בן ה-12, השחרור וגם החזרה לישראל והצלקות שבדרך. לכל אורך השיחה, בחיוך, בפשטות ובשקט, היא אינה מתחמקת מדבר. בתקופה כל כך מערערת, זאת תצוגת חוסן וביטחון שהקרינה על כולנו.
רגע אחד בכל זאת קירב את הבור השחור. בסיום השיחה, אמרה אדר שהיא אינה מתכוונת לחזור לביתה בעשרות השנים האחרונות, שהיא לא רוצה משם דבר, אפילו לא את הבגדים, ומתכננת לעבור לדיור מוגן ולפתוח שם, כדבריה, בחיים חדשים. האמת המרה צצה לפתע: אי אפשר לחזור לאחור. גם בשביל מי ששרד, שום דבר לא יהיה עוד כשהיה. התאריך לעולם לא יחזור להיות 6 באוקטובר, 2023.