את החדשות האיומות אי אפשר להכיל. הסיפורים, הפנים והשמות קשים מנשוא. בין תחקירי היום הנורא ההוא, צילומי הלוויות הנופלים, סיפורי משפחות החטופים ועוד תצוגת נפל של פוליטיקאי זה או אחר, המהדורות הן מפח נפש אחד גדול וחסר תקווה.
פתאום הפסקת הפרסומות נראית הרבה יותר מזמינה: היא מציעה מין מוצא לעולם אחר, מקביל ואופטימי. כולם תומכים, כולם מצדיעים, כולם מחבקים את כולם כי כולם כאן אחים, וננצח יחד - אנחנו והבנקים וחברות הביטוח. רק תקנו ותקנו ותקנו. כשמקלפים את הצבע והקלישאות, מקבלים תזכורת לכמה שהכול כאן מופרע.
זה מתחיל באסוציאציות מורבידיות. חברת ריהוט מוכרת דלתות מוגנות מים, והראש רק מתפלל לדלתות מוגנות מאש, לבתים מוגנים באמת. אינספור פרסומות למכוניות, באמת אינספור, עם רכבי יוקרה על כבישים פתוחים, רק מזכירים את הדרכים המלאות מחסומים וכלי הרכב השרופים והנטושים עומדים כאנדרטה. הפרסומת של BMW קוראת לי "לבחור להביט קדימה, בגלל הכול ולמרות הכול, רק אם נמשיך לנוע - נגלה כמה יפה הדרך". אם רק יכולנו לשכוח איך הדרך נראית כרגע באמת. פרסומות אחרות אומרות שהורדת מחירים היא צו השעה, ואני רק חושב כמה נחמד היה לו זה היה הצו היחידי והעיקרי.
לפעמים זו תמימות, לפעמים זו ציניות, ולפעמים זה מופע הזוי במיוחד. כזאת היא הפרסומת החדשה לאינטרנט של חברת פרטנר, שבה סטטיק החביב מלווה משפחה חביבה שזקוקה, מי היה מאמין, לעוד אינטרנט. סטטיק מציג אותם כך: האבא עושה בינג' לחדשות, נהיה לנו יונית. הילד משחק עד השעות החשוכות של הלילה. אימוש שומעת מור"קים מהדוד במילואים (כאן כל החיילים השמחים מצטלמים עם סטטיק), והילדה לומדת בזום מתמטיקה.
כמה פשוט, כמה רגיל, כמעט אידיליה ישראלית. האמנם? מתחת לסחבקיות, מופיעה כאן משפחה לא מתקשרת ולא מתפקדת. ההורים מרוב דאגה שקועים בכל רסיס אינפורמציה (בינג' על החדשות גורם לזה להישמע כמעט כמו אסקפיזם). מערכת החינוך כבר ארבע שנים נעה בין קטסטרופה אחת לאחרת, ובשביל הילדה ללמוד בזום זה כבר כמעט הרגל. והילד שמשחק כל הלילה, אף אחד לא שם לב שהוא לא ישן ולא נפגש עם חברים? הפרסומת של פרטנר היא הפנים של התקופה: הלא-נורמלי הוא הנורמלי; חוסר האונים הוא המצב הטבעי. הפיתרון של הפרסומת: להמשיך לצלול פנימה.
אבל עזבו את סטטיק במנוחה, כשפיקוד העורף בעצמו צוחק על החרדות שלנו, ועושה מהן בדיחה. סדרת סרטונים היתוליים שקוראים לנו לחיות לצד הנחיות פיקוד העורף מופיעים בטלוויזיה, ובא אפשר לראות איך מסבירן במדים מצטרף למשפחה שרואה סרט, מתאמן ביוגה או מצטרף לארוחת ערב. זה היה יכול להיות משעשע אלמלא המשמעות המבעיתה: מצב החירום תמיד איתנו, כל הזמן. באחד מהסרטונים, למסבירן יש פאנץ': הוא מבקש מהמארחת שלו מים ל-72 שעות - תזכורת "מצחיקה" להודעה חסרת האחריות של פיקוד העורף שהכניסה מדינה שלמה להיסטריה והתגלתה כטעות, ימים ספורים אחרי שמשפחות שלמות נאלצו באמת להישאר בממ"ד במשך יממות ארוכות עד שצה"ל הגיע לחלץ אותן מהתופת.
זה לא רק חוסר טעם ששובר שיא חדש. כאן נמצא כל הסאבטקסט כולו: הפסקת הפרסומות מנסה למכור לנו עכשיו אשליה מפתה של אופטימיות, אומרת לנו שבעצם הכול כמעט בסדר, שאפשר לחיות לצד הקטסטרופה, שנשכח לרגע את השמות והפנים ויותר ממאה חטופים שעדיין בעזה. היא מנרמלת את הסיטואציה, מפצירה בנו לשקוע מחדש ביום-יום. גם אם היינו רוצים לקנות את זה, כמו שהפרסומות כל כך רוצות שנעשה, זה פשוט בלתי אפשרי.