בערך באמצע הספר החדש של יואב בלום "כהרף עין", אומר אדי, אחד הגיבורים הראשיים של הספר המהנה והקולח הזה, את הדברים הבאים:
"פעם חשבתי שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על העולם הם הסיבה לכל הפערים שיש בין בני אדם. שקתולים ופרוטסטנטים רבים ומזה הכול מתחיל. אחר כך חשבתי שזו הכלכלה, אחר כך חשבתי שזהו פשוט טבע האדם. היום... היום אני חושב שזה מזג האוויר. גם מלחמת שלושים השנה לא נוצרה יש מאין ולא עמדה בפני עצמה. היא הייתה חלק ממשהו גדול יותר - אוסף של אירועים עולמיים שקרו בערך באותה תקופה ונראה היה שאינם קשורים זה לזה. מלחמת האזרחים הבריטית, ההתמוטטות של שושלת מינג בסין, מלחמת עשרים ושבע השנים בהודו, מלחמת האזרחים בצרפת, הכול קרה דווקא סביב המאה השבע־עשרה וכל זה מותאם גם ל'עידן הקרח הקטן' - תקופה של איזה ארבע מאות שנה של קור, שכללה כמה שיאים... אתם מבינים: בתרבויות מבוססות חקלאות, כשהטמפרטורות יורדות התוצאות קטסטרופליות. אין יבול, יש רעב, מחירי האוכל עולים, וכך פורצות מלחמות, פורצים משברים. הסיפורים, הדתות, הלאומיות,האידיאלים - הם רק ההסברים שאנשים נותנים...".
זהו סיפור על פיזיקאי גאון שבונה מכונת זמן שבאמצעותה אפשר לחזור לתקופות חשובות ומשמעותיות בהיסטוריה, אלא שיום אחד הפיזיקאי הגאון נרצח ואת תעלומת מותו צריכים לפתור זוג בלשים פרטיים חסרי ניסיון: בנימין "באנקר" קרונוביק, שחקן כושל שעובד בתור ליצן במסיבות, ואביגיל כנעני, ספרנית נחבאת אל הכלים, שהיו רגילים עד כה להשלים הכנסה במציאת חתולים אבודים או מעקב אחרי בעלים בוגדים, ועכשיו הם מושלכים לזירת רצח שיש בה גופה ואוסף של חשודים, כולם כמעט חברי קבוצת הילדות הוותיקה של פרופסור ברנד, הפיזיקאי שנרצח.
סביב זה טווה בלום, שזהו ספרו החמישי, עלילה סוחפת ועתירת דמיון, שבמרכזה אותה מכונת זמן, משהו די מסובך להבנה להדיוטות כמוני, שנשען על מושגים מתוך פיזיקת הקוונטים ומושגים כמו "חור תולעת" שממנו ניתן לעבור מזמן ומרחב אחד לשני, אם כי ניתן רק לצפות בעבר ולא לשנות את מה שעתיד לקרות, כי אחרת המערכת מזהה פרדוקס והשער אל העבר לא נפתח.
יאמר מיד לזכותו של בלום, שהמושגים המדעיים ה"כבדים" לא מפריעים לזרימה של הסיפור ולהיפך - הצורך הזה של הגיבורים השונים סביב הפיזיקאי הגאון לחזור ולהתבונן באמצעות מכונת הזמן באירועים משמעותיים מהעבר, מוסיף ממד עומק לסיפור. כמו בדוגמה שהבאתי למעלה, כל הגיבורים משתמשים באותה מכונה ובאותה קפיצה לעבר, כדרך להבין יותר לעומק דברים הקשורים לגורלם הפרטי וכדרך להבין יותר לעומק גם נושאים הקשורים לטבע הקיום האנושי בכלל. מכאן גם נגזרת לטעמי חלק מהבעייתיות של הספר.
יש לבלום יכולת בולטת ומוכחת "לנפק" שוב ושוב משפטים המיטיבים להדגים את כושר ההתבוננות הספרותית שלו. הנה דוגמה ממש מקרית מסוף הספר, אבל יש עוד הרבה משפטים כאלה שמפוזרים בנדיבות לאורך הספר כולו: "בתי קברות גורמים למחשבות שונות אצל בני החלוף המבקרים בהם. במקרה שלו, המצבות העומדות, אחת אחת, זו לצד זו, לא איימו עליו או העציבו אותו, אלא הזכירו לו אמונה בסיסית שתמיד הייתה חלק ממנו. כל קבר נחפר בנפרד, כל אדם יורד לאדמה עם עצמו. הבדידות היא הדבר האמיתי היחיד...".
השורות האלה שהן כאמור לא בודדות, מציגות את בלום כסופר בשל, שמיטיב לאבחן ולנסח את הפן הטראגי של הקיום האנושי. העניין הוא רק שנראה שבלום כאילו לא מרשה לו ולנו להגדיר את עצמו כסופר "רציני" (תהה המשמעות של המילה הזאת כאשר תהיה), והוא מקפיד למצב את עצמו כסופר שמייצר עלילה סוחפת אמנם, אבל כזאת שנשארת תמיד בגבולות המדע הבדיוני והבידור, האינטליגנטי מאוד יש לומר.
"התופעה" הזאת היא לא חדשה האמת. מספיק אם נזכור סופרת חשובה וחכמה כמו בתיה גור ("רצח בשבת בבוקר" ועוד) שהתעקשה למקם את עצמה במרחב הספרות הבלשית, למרות שהיה ברור לעין כל, שמבחינת עומק ורוחב ההתבוננות שלה היא לא נופלת מסופרים כמו עמוס עוז, א.ב יהושע ודוד גרוסמן. במידה מסוימת אפשר לומר את אותם הדברים גם על סופר עכשווי יותר כמו דרור משעני, שידוע לא מעט בזכות הבלש אברהם אברהם ("תיק נעדר") שעומד במרכז לא מעט מספריו, ו"מתעקש" גם הוא להישאר רוב הזמן בגבולות המוכרים של הספרות הבלשית - תעלומת רצח שיש לפצח ולפתור בסוף (ספרו הלפני אחרון "שלוש", חורג מעט מהתבנית המוכרת הזאת).
ואם נחזור לספר של יואב בלום - קשה לבוא בטענות למישהו שספריו מצליחים וזוכים בדרך כלל להתקבלות יפה בקרב קהל הקוראים, אבל עבורי לפחות ליוותה את הקריאה גם תחושה קלה של החמצה, דווקא בגלל שברגעים הטובים שלו, ויש כאלה הרבה, בולטת שוב ושוב חדות ועומק האבחנה שלו, לגבי "המופע" של המין האנושי על גלגוליו המעניינים לאורך נקודות שונות בהיסטוריה. כך או כך, מדובר כאמור בספר סוחף וקריא מאוד, שכתוב בתבונה רבה, ובימים הקודרים והאפלים שחולפים כרגע על כולנו, זאת בהחלט מעלה לא מבוטלת וחשובה.
"כהרף עין" / יואב בלום. הוצאת כתר. 368 עמודים.