תוך כדי אחד הגלים של הקורונה, ובמקביל לגל נרחב של גרסאות כיסוי, הוציא אביתר בנאי קאבר משלו לשיר "כוכב" של אסף אמדורסקי, מתוך "מנועים שקטים" המופתי. בנאי המציא את השיר ההוא מחדש, העניק לו הקשר מקורי, והפך אותו לשלו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עושה את זה: בנאי כבר היפנט בעבר מאזינים עם גרסאות נפלאות ל"ברוש" של אריאל זילבר, "כשזה עמוק" של קורין אלאל וענבל פרלמוטר (עם אלאל), "אצלך בעולם" של מאיר בנאי (ביחד איתו) ו"עטור מצחך" של אריק אינשטיין.
זה קשר בעובדה שבנאי הוא יותר מזמר: הוא ז'אנר בפני עצמו. האישיות שלו, ההיסטוריה שלו, האמונות שלו, הסגנון הכל כך מיוחד שאי אפשר לחכות - כל אלה משפיעים על כל ביצוע שלו. מטעני הציפיות הם אדירים מטבע הדברים, ובהתאם התרגלו לקבל מבנאי פעם אחר בנאי אלבומים אישיים מורכבים, משוכללים ומתוחכים, מלאכת מחשבת של הפקה וכתיבה.
דווקא לכן, "עוגן במים", אלבום גרסאות הכיסוי שהוציא כעת תוך זמן קצר, הוא הפתעה גדולה, ברוח אחרת לגמרי ממה שאפשר היה לצפות. מול הקטסטרופה הגדולה, שמלווה באופן מוצהר כל תו ותו כאן, בנאי הוציא תחת ידיו אלבום פשוט להפליא - מינימליסטי, כמעט לא מופק, כשהשירים מלווים בדרך כלל עם גיטרה או פסנתר לבד. ומי שיודע דבר או שניים על להפוך שירים לשלו, בכלל לא מנסה לעשות את זה כאן. הסיבה לכך פשוטה: האלבום הזה הוא לא עליו, אלא עלינו. זאת לא חקירה של הנפש הפנימית, אלא הזמנה לבכי משותף. אם להשתמש במילים שלו, הוא מחלק עכשיו מתנות לכולם.
המינימליזם הקולקטיבי הפשוט הזה בא לידי ביטוי גם בבחירת השירים, שהיא, אם יורשה לי, שמרנית למדי, לפחות בחלק הראשון של האלבום. אלה אמנם שירים מרהיבים בפני עצמם, אבל רובם שייכים לקבוצת ההתייחסות המתבקשת או שההקשר הופך אותם לכמעט צפויים. "אל תפחד" של בן הדוד אהוד בנאי ו"מה אעשה" של ארז לב ארי, למשל, הם שני שירים שמאוד קרובים לרוק האישי והאמוני של בנאי, והם גם, במקרה או שלא, כמה מהשירים שהושמעו הכי הרבה בשבועות הראשונים מאז 7 באוקטובר. "דמיון חופשי", שבנאי עושה באיטיות, זהה למדי לטייק דומה על השיר שביצע ארקדי דוכין באלבום הקאברים שלו, "נקודת מבט". ואם כבר מדברים על גיבור הפסנתר מהניינטיז, בנאי חוזר גם אל "יש בך" של החברים של נטאשה.
זה לא אומר שמשעמם או חיוור. להיפך: הכל יפה. בימים רגילים היה טעם לשאול אם הגרסאות האלה עולות על המקור או לא, אבל אלה לא ימים רגילים, והשאלה הזאת נדמית כמעט חסרת טעם. השאלה הנכונה, אולי, היא מה האלבום הזה נותן עכשיו לכולנו. אולי מוטב לחשוב על "עוגן במים" פחות כאלבום ויותר כטקס זיכרון, ואולי מוטב: תכנית רדיו, כולל מונולוגים של השדרן הראשי בנאי, שמתמקדים רובם ככולם בכוח של מוזיקה לרפא, לאזן, לתת טעם לחיים. "מוזיקה היא כוח נגד מחיקת הפנים", הוא אומר באחת הרצועות, שעוסקת במחיר של דה-הומניזציה וחוסר היכולת לראות אדם אחר, מה שעשוי להוביל לזוועות כמו אלו שנראו כאן. "התווים של המוזיקה מגלים את תווי הפנים והיא מעירה את החיים שבפנים".
וזה בעצם מה שהאלבום הזה עושה במיטבו: לא ממציא שירים מחדש, אלא משתמש בהם כדי להעיר את החיים שבפנים, מתחת לאבל המשתק של כולנו. אולי זה לא מקרה ששלושת השירים הכי טובים באלבום נושאים את המילה "שיר" בכותרת: "שיר ללא שם" של שלום חנוך ("שירי הוא משב הרוח, חלוני הפתוח. מעיין כוחי, צחוק ובכי, קץ יסוריי"), שקורע את הלב תמיד; "שיר" של אתי אנקרי, הבחירה המקורית של האלבום, שמבקש "שיר שייגע בי נקי", ומנסה גם ליצור קשר עם אלה שאינם עוד ("אלה שהלילה מפליגים בים הנצחי, אלה שלמעלה"); ו"שיר אהבה טרי" של שלמה גרוניך, שיר פשוט ותמים, שמוציא מבנאי כמה רגעים ווקאליים שמיימיים.
ומול הרגעים הכל כך יפים האלה, מול ההתייחדות עם המוזיקה ועם היכולת שלה לעבד את האבל, מאיר לפתע אור קטן. לרגע, נדמה שאולי יש לנו בכל זאת סיכוי להינצל.