"במבצע האחרון, במלחמה האחרונה - אני לא אוהב את המילה 'מבצע', היא כאילו למשהו נחמד, וזה לא היה נחמד - בפעם ראשונה התפנינו משם. זאת הייתה חוויה מעניינת, פעם ראשונה להרגיש שאתה בורח על החיים של הילדה שלך".
המילים האלה של ג'ימבו ג'יי, ראפר וגם תושב קיבוץ אור הנר בעוטף עזה, נאמרו לפני כמה חודשים, בריאיון לפודקאסט "ועדת תרבות" באתר זה, הרבה לפני שמחבלים פשטו על קיבוצי הנגב המערבי ב-7 באוקטובר. כמו כל תזכורת מכאיבה מהעולם שלפני שמחת תורה התשפ"ד, כשנתקלים בשורות האלה עכשיו, ברור עד כמה מה שנתפס בישראל כשגרה מתוחה היה למעשה הכנה לקטסטרופה. למי שגר שם זה היה כנראה ברור כבר אז, אבל ישראל אטמה את אוזניה.
האפקט הזה חוזר ומצטבר שוב ושוב כשמקשיבים לאלבום הרביעי של ג'ימבו ג'יי, שם הבמה של עומר הברון, "אה וואו" שמו - כותרת שהולמת את הימים האלה. האלבום, שחלק נכבד ממנו מתכתב עם הוויית החיים ביישובי עוטף עזה, נוצר, הוקלט ונארז עוד לפני השבת השחורה. כעת, יותר מדי רגעים בו הולמים כמו סטירת לחי.
כמו במקרים דומים אחרים, ההאזנה המאוחרת הזאת מתעתעת, מבלבלת בין העבר וההווה. דברים קיימים בזכות עצמם, אבל אנחנו, כמאזינים, עוד לא ממש מסוגלים להפריד בין שום דבר לבין אירועי הזמן הנוכחי. זה בא לידי ביטוי בעיקר ביחס לסגנון: ג'ימבו ג'יי ידוע כאמן מצחיק, שלא נרתע מפרודיה והומור פרוע בשירים שלו. זה עדיין אותו ג'ימבו, אבל איכשהו, הטון שלו באלבום הזה - שכאמור הוקלט לפני - נשמע מהורהר הרבה יותר. זה עדיין חיוך, אבל חיוך עצוב. המוזיקה, בהתאם, כבדה יותר, פחות קופצנית, והגיטרות יותר מייללות, או לפחות כך זה נדמה.
מה שמכונה "המצב" נוכח פה בכחצי מהשירים. בין אם זה הסינגל "בומים", שיר כמעט מרים מבחינת קצב ונורא מבחינת התוכן, שמתאר את התיווך הבלתי אפשרי של שגרת הקסאמים והבלונים לילדים, ועל האזעקות שמגיעות לכל הארץ. באופן אירוני, זהו אחד השירים האחרונים שנכנסו לפלייליסט של גלגלצ לפני 7 באוקטובר; בשיר הטוב באלבום, "במקום שאני גר" עם הכוכבים העולים אורית טשומה ואברהם לגסה, כל שורה בוורס שלו מתארת את הייאוש הטמון בפצע הזה, שמדביקים לו פלסטרים אך לא מוצאים לו תרופה; "סלט" נוגע בעיוורון הלאומי שמונע דו-קיום לאורך הדורות; ואילו "לא מה שסיפרו לנו", הסוגר כבר ממש מכעיס: "גם ילדים יודעים שכבר בנינו טיל שיורה בטיל שיורה בטיל חומה בגובה לא רגיל, אבל עדיין לא מצאנו מילים", ואחר כך: "אולי אין טעם בגדר". הכישלון היה שם, רק לא רצינו להביט. ויש גם שיר משחקי, "מפקיר במאני טיים" עם החברים מהסרט "העיר הזאת", שמסתיים באופן אפל.
החצי השני של השירים באלבום נוגע בכאבים אחרים, בעיקר רפלקציה עצמית על התבגרות ואהבה מתפוררת, ובולטים ביניהם "בעזרת השם" על הזהות הכפולה של ג'ימבו ג'יי-הברון, "שיר רק לך" עם לא אחר מאשר זאב נחמה ו"מתגעגע" על הטביעה בלוח הזמנים. כולם, איכשהו, מלאים בהרהורים עצובים, במנגינות איטיות, בבדיחות מרירות אך קולעות.
למרות שפה ושם מערבולת הדימויים הולכת לאיבוד בתוך עצמה, גם עכשיו מדובר באחד האמנים האינטליגנטים, הוורסטיליים והמקוריים בסביבה. הניהול האמנותי של רועי דורון, והשותפות עם הנגנים הוותיקים של להקת ספא, יוצרים יחד עטיפה מהודקת לכל שיר, ובזרותם גם כשהז'אנרים מתרחקים זה מזה המכלול נשמע עקבי.
אבל כמה שננסה לדבר על מוזיקה והפקה, פשוט אי אפשר להפריד את האלבום הזה מהזמן ומהרגע. זה האלבום בפרופיל הכי גבוה שיצא בחודשיים האחרונים, והוא עומד במשימה הזאת היטב: בטון הנכון, בתשובות שהוא מציע כדי לעכל את התחושות. ולכן, התגובה המדוייקת לו ביותר כוללת בסך הכול שתי מילים: אה, וואו.