בדרך כלל, קומדיות מצבים וסדרות בכלל מתרחקות מהאקטואליה. הסיבות לכך הן רבות והגיוניות: כמעט בלתי אפשרי להגיב היטב למה שמתרחש כרגע, כשהבדיחה שאתה כותב עכשיו תצולם, תשוחק, תיערך ותעלה לשידור רק בעוד כמה חודשים במקרה הטוב.
אבל "קופה ראשית" היא כבר מזמן לא עוד סדרה קומית, אלא קומדיית פולחן שמחברת יחד הורים וילדים, מהמותגים החזקים של תאגיד השידור הציבורי, עם מעמד כמעט לאומי ודמויות איקוניות. בהתאם, חברי האנסמבל מסתובבים בארץ כדי לעודד את כל מי שרק אפשר, ובנוסף, בהחלטה שחייבים להעריך, יוצריה החליטו לצלם פרק חדש, מיוחד, שיעקוב אחרי גיבורי סופר "שפע יששכר" בעידן מבצע "חרבות ברזל". פרק הספיישל, "קופת ברזל" שמו, שודר אמש.
אז איך כותבים במהירות פרק שגם יהלום את הדמויות, וגם יצחיק בימים ששום דבר לא מצחיק בהם? לפחות בנוגע לחלק הראשון, "קופה ברזל" עמדה במשימה בגדול. לעומת חריקות הנעת הגלגלים של "ארץ נהדרת" למשל, הפרק המיוחד של "קופה ראשית" משתלב בקלות ובדיוק רב בקצב, בהומור ובעולם הפנימי של התכנית, והקאסט המאומן שולט בכל פאנץ' ופאנץ' (תענוג להיווכח שוב ושוב עד כמה נועה קולר מבריקה).
ביחס לחלק השני, לעומת זאת, התשובה קצת יותר מורכבת. לא רק בגלל המצב, אלא בגלל הסאבטקסט. גיבוריה של הקומדיה, שמתענגת על התכונות הכי מכוערות של הישראלים, לא התעלו גם הפעם לגודל השעה. כך, במקום אסקפיזם קליל ומנחם ואולי בלי כוונה, "קופה ראשית" הציגה את הסיוט הפנימי שאנחנו לא מצליחים להתנער ממנו.
הספיישל "קופת ברזל" הראה ש-7 באוקטובר לא שינה כאן בעצם שום דבר: השנאה, התחמנות, תאוות הבצע, הסיסמאות הריקות והישראבלוף ממשיכים כאליו כלום לא קרה, ואולי אף ביתר שאת. כוכב, נסים ואנטולי לא מפחדים מהטילים, אלא מהצורך לשאת את הפטרונות האינפנטילית של הבוסית שירה שטיינבוך, והם מעדיפים לסכן את עצמם מלהיות איתה באותו חדר; טיטינסקי העלוב מנצל אנשים שחושבים שהוא מילואימניק כדי שישלמו על האוכל שלו; הבוס אביחי גרציאן כל כך מאושר מהקניות המופרזות של הלקוחות המבוהלים מהמלחמה, שהחיוך לא יורד לו מהפרצוף; הלקוחה השנואה שוני מובילה קמפיין יח"צ ריק שמקדם כביכול חקלאות כחול לבן אבל בעצם רק את עצמה, ואילו שירה נאלצת להדביק בדבק גבעולים של עגבניות לסחורה רק כדי ליצור מצג שווא שהן אכן מתוצרת הארץ, וכך להימנע משיימינג.
הקטנוניות, הבוז הכללי לזולת ולאינטליגנציה של הציבור, גסות הרוח, הריכוז המוחלט בעצמי, ההתמכרות ליחסי הציבור ולשורת הרווח - כל אלה פושים בכל פינה. המלחמה, אם בכלל יש לה אפקט אמיתי על הגיבורים, רק מזינה את הדחפים הנוראים האלה. זאת תמונה מבהילה הרבה יותר משהיא משעשעת.
ואולי הכי גרוע הוא מה שקורה לרמזי. אוי רמזי, עובד הסופר המסור, הערבי הכי ציוני בטלוויזיה, גיבור התרבות שהתחבב על כולם ומככב בפרסומות. נראה שהיחסים המתוחים בין אזרחים יהודים וערבים בתוך ישראל משליכים גם עליו. זועם על מכת החולדות שמכרסמת במוצרים, וללא מענה ממחלקת התברואה, הוא מחליט לרדת בעצמו לביוב ולהיאבק, עטור בדגל ישראל. אלא שלמעלה, כששומעים אותו מדבר בערבית עם בן דודו, כולם בטוחים שהוא מחבל שחופר מנהרה מתחת ליבנה, עד שאפילו צ'יבוטרו מזעיק כוחות הצלה, שמחכים לו בנשק שלוף בצאתו מהפיר.
זו כאילו פרודיה על הפרנויה הכללית, אבל כשרבנים מאשימים באופן גזעני וללא בסיס רופאים ערבים בפגיעה בחולים יהודים, למשל, ואפילו רמזי עבד רמזי גורם לכוחותינו לעשות במכנסיים - באופן הכי מילולי שאפשר - הקומדיה הופכת לטרגדיה.