אחת השאלות שעולות שוב ושוב מאז 7 באוקטובר, ביחס לטלוויזיה ובכלל, היא שאלת הצחוק: מתי אפשר לצחוק, על מה, מה זה אומר עלינו, מתי ההומור הוא נשק ומתי הוא שמיכה רכה להתכסות בה, איפה הגבולות נחצים ומיטשטש הגבול בין הומור לטעם רע ואיך מה שאמור להיות מצחיק ואסקפיסטי הופך למראה מבעיתה.
השאלות האלה חשובות לא בגלל שמשטרת הצחוק מרכזת סמכויות, ולא מתוך שאיפה למשטר את ההומור, אלא מפני שזה הדבר האנושי והנורמלי מכל. אירועי השבת השחורה הם ההיפך המוחלט מכל מה שאנושי ונורמלי, והחיפוש אחרי הרגע שבו אפשר לצחוק אחרי ההלם והאבל והאכזריות הבלתי נתפשת - הוא הגישוש שלנו בדרך חזרה לעצמנו.
"ארץ נהדרת" התמודדה עם השאלות האלה מרגע שעלתה בחזרה במהדורת המלחמה שלה. לפעמים טוב יותר, לפעמים טוב פחות, לפעמים כסאטירה נוקבת, לפעמים כהסברה גסה, לפעמים בטעם רע ולפעמים בפיצוח מרהיב. הרף הוא גבוה, לא ברור ומבלבל, ותכנית שבועית לא יכולה לעמוד כל הזמן בו. הפרק של אתמול, למשל, ביטא עייפות של החומר. למרות כמה תצוגות מרהיבות (תמיר בר הקואצ'ר, תום יער כגלית דיסטל, עלמה זק בכל רגע נתון), היה חסר לה פאנץ' מבריק באמת. החות'ים מיצו את עצמם מזמן, והבחירה בשיר של אתניקס פוספסה. סרטון "סיכום השנה" של הממשלה, שכלל את מיטב הרגעים המזוויעים של השנה כפי שקיבלו ביטוי בתכנית, החוויר לעומת הסרטון המקביל של מהדורת החדשות של הערוץ.
לכן, איכשהו, הרגע הכי גדול אמש בתכנית לא היה רגע מצחיק במיוחד, אלא רגע אינטימי. היה מופקד עליו שוב יובל סמו בתפקיד נהג המונית המיתולוגי אשר בן חורין, הישראלי המכוער הכי יפה שיש, והדמות עם הלב הכי גדול במדינה.
בפעם הקודמת שאשר הפציע השנה על המסך, הוא אסף למונית שלו מפונים מהנגב המערבי, הקשיב וגילה את מימדי הזוועה. הוא סימן את הרגע שבו ישראל החלה להבין מה בעצם קרה כאן, וביטא את ההלם של כולנו ואת הקושי לצחוק על מה שהוא בשום פנים ואופן לא מצחיק.
הפעם אשר חזר למונית, והעלה אליה את בעיקר חטופים ששבו אחרי שבועות ארוכים ברצועת עזה - עוד משהו לא משעשע בעליל. מי שמחפש לשמוע פרטים מזעזעים מהשבי, שיילך לחפש את אילנה דיין או רביב דרוקר. אשר הוא לא מראיין כזה, והיה ברור שאין לו כוונה להיות. גם להסתלבט עליהם הוא לא באמת היה מסוגל.
אבל, אשר כן בחר לשאול כמה שאלות, שאף אחד לא ישאל בריאיונות הארוכים והכואבים, שכבודם במקומם מונח: האם היה בכל זאת משהו שהעלה חיוך לאורך השבועות הארוכים האלה? האם צחקתם? איתי רגב נזכר איך הולבש בשמלות כדי שזהותו לא תיחשף, למשל. דפנה ואלה אליקים נזכרו ברגע שבו בודד של ניצחון, כשדפנה סירבה לוותר על העגיל שלה באף, עד שאפילו המחבלים נכנעו לה.
כאן לא מתחבא פאנץ', אלא משהו הרבה יותר גדול מקומדיה - משהו על הצחוק עצמו. בשאלה הקטנה הזאת, אשר מוציא את החטופים לשעבר מתוך עמדת הקורבן, ומחזיר להם את עצמם, את מי שהם בימי שגרה מעבר לטרגדיה. כשהוא שואל על מה שבכל זאת העלה חיוך, הוא לא מזלזל בטראומה, אלא מתעקש למצוא את הרגע האנושי בתוכה, נאבק בשביל שהאנושיות הזאת תנצח. אשר בן חורין הוא אולי אנטי-גיבור, אבל הוא חייל בצבא החיוכים, והוא מוביל לניצחון. זה הרבה יותר משמעותי מעוד פאנץ' כזה או אחר, והערך של הרגע הזה יכול לתת שיעור גם למראיינים רציניים הרבה יותר.