זה מאוד חריג לראות בטלוויזיה כמה דקות ארוכות של תיעוד רציף, גולמי, כמעט ללא הפרעה של קריינות או ניתוח או עריכה. זה מה שקרה אתמול בפתח מהדורת חדשות 12, כשכתב הדרום של הערוץ הציג תיעוד ובו דברים פוצעי לב שאמרה ראומה קדם בפניו של שר הביטחון יואב גלנט. את הרגע הזה צילם זיו שלוח, כחלק מסרט בעבודה על המשפחה הזו.
קדם שכלה בטבח בניר עוז ב-7 באוקטובר שישה בני משפחה: בתה תמר קדם ובעלה יונתן סימן טוב, שלושת ילדיהם הקטנים - התאומות ארבל ושחר והפעוטה עומר בת השנתיים - ואמו של יונתן, קרול סימן טוב. תא משפחתי שלם שהוחרב באכזריות בשבת הנוראה ההיא. בפתח ביתם, אליו הגיעה כדי לאסוף מזכרות, היא נתקלת בשר הביטחון.
זה רגע קשה. הסבתא השכולה פוגשת את שר הביטחון, ובתחילה יש שקט מצמית. המילים לא יוצאות. אחר כך מתחברת אחת לאחרת במשפטי אימה, מהולים בבכי. "איך יכול להיות? איך אפשר? אין לי יותר לב, הלב נשרף. למה?", היא שואלת את גלנט, שנשאר לעמוד בשקט ובפנים חתומות לאורך כל הקינה. גם הוא נותר ללא מילים.
ברקע, מאחוריהם, רוססו שתי מילים על אחת הקירות: "לא כשיר". ברור למי הכוונה, כשקדם דורשת להכיר בעומק המחדל. "זו לא גזרה, אלה אנשים שלא מילאו את תפקידם. עד מתי נשתוק? אני, מה יש לי להפסיד? כל בעלי התפקידים ישלמו על זה". גלנט נותר לעמוד שם עד הסוף. בשקט. בהכנעה. ולא רק הוא. האוויר יצא גם מאולפן החדשות. כשהמצלמה חזרה לנווה אילן, גם הגנרל ישראל זיו תפס את פיו בידו. דנה ויס התקשתה לדבר ומחתה דמעה. וזה הגיע גם הביתה. הזעקה שברה את המסך, ואת הלב.
בתוך חורבות ניר עוז, בלי תפאורה של משרד ממלכתי או חיילים חמושים, אי אפשר להסתתר מאחורי תחושה של ניצחון - והיקף האסון הבלתי נתפס שוב חוזר לתודעה. זה רגע של אמת גולמית, מרה וחותכת, לא מסוננת, לא מבויימת, לא מעוטרת בסיסמאות. לכן הוא כל כך מפחיד. כשמורידים את כל אלה, נשאר רק השבר של 7 באוקטובר. לא באמת עברו מאז כמעט מאה ימים. הראש שלנו לא באמת במקום אחר. מעולם לא עזבנו את ניר עוז, ואולי לא נעזוב כבר לעולם.
את מה שאומרת קדם אסור שנשכח: האחראים חייבים ללכת הביתה. כולם. מצמרת מערכת הביטחון דרך כל השרים ועד לראש הממשלה. לכל הפחות, עליהם להפנים שהם אחראים ולהתכנס בבושה. לגלנט לפחות הייתה היכולת לקבל את הביקורת. אבל האם מישהו אחר באמת ישמע?
כעבור זמן מה דיווחה במהדורה קרן מרציאנו על תקציב הגזל, הכספים הקואליציוניים שממשיכים לזרום ומשרדי השקר, וגודל הניתוק זעק לשמיים. המילים של ראומה קדם אולי גורמות לנו לרצות לבכות, אבל הזעם הוא זה שמתעורר כשמתברר שהדברים שלה נופלים על אוזניים ערלות של ממשלה חזירית. לא רק שהם לא יקחו אחריות, ספק אם הם בכלל מבינים שיש להם אחת כזאת.