יש דור שלם של ישראלים שעבורם "האחים ואן אריק" זה מותג. לא חסרים כאלה שגדלו בשנות השמונים וקצת מתחילת התשעים על מעללי האחים מטקסס שגדלו על ידי אב מתאבק אכזר והיו לאגדת היאבקות. אני מהדור שזוכר את אחד האחים בעיקר בעקבות הופעת האורח שלו בפינאלה של "טלנובלה בע"מ".
ייתכן שאלו שהסיפור של ואן אריק בלבם יודעים שהוא גם רצוף אסונות; אני בעיקר הופתעתי לגלות שבאתי לסרט היאבקות שמלא בגברים חתיכים ומריח כמו 1987, אשר בעצם התגלה כטרגדיה משפחתית עגומה.
כמה מסרטי המכות בזירה הטובים ביותר אי פעם הם למעשה סיפורים עצובים במיוחד: "השור הזועם" מספר על גבר אלים שפגע בכל הסובבים אותו, "מיליון דולר בייבי" על אישה שהגיעה לצמרת ונפלה ממנה בייסורים, "המתאבק" על כוכב לשעבר שניסה לחזור לאור הזרקורים ונכשל. "המתאבקים" לא מופתי כמו השלושה שצוינו לפניו, אבל הוא מדכא בהרבה. ראו הוזהרתם.
זהו בעצם סיפורה של קללה: האב פריץ אדקיסון בחר לקרוא לעצמו בשם סבתו, ואן אריק, ומאותו הרגע המוות רדף אחרי משפחת הספורטאים. הוא התחיל בבנו הבכור, שמת כשהיה פעוט, והמשיך לרדוף את שאר בניו, אחים חסונים שאהבו אחד את השני, פחדו מאביהם הקשוח והיו לכוכבים. קווין, האח השני בתור, הוא הגיבור שלנו, אבל יש לנו כמה זמן גם עם שאר האחים: עם דיוויד, שניסה להיות גדול כמו שאביו ביקש ממנו להיות ונכשל; קרי, שיכל להיות ספורטאי אולימפי אבל נפל לעסק המשפחתי ושילם על כך ביוקר; ומייק, הדמות הטראגית מכולן.
ואיך הסרט? אחלה לגמרי, מהסוג שיעשה את זה לכל מי ששנות השמונים עדיין בלבו. הבימוי יעיל וחכם ומסתמך על האינטליגנציה של הצופה. סצנות הקרב נהדרות, והכוריאוגרפיה שלהן מבהירה למה האחים ואן אריק היו כאלה סטארים, גם כשנאבקו בנפרד וגם כשעשו זאת שלושתם יחד. באופן כללי, כל מי שירצה קצת אייטיז יקבל בדיוק את מה שחיפש ב"המתאבקים": שירי התקופה, תשדירים מלודרמטיים וצבעוניים, פה ושם אפילו כריות לכתפיים בשביל חובבי הז'אנר.
תחת ידיו של דורקין, גם צוות השחקנים עושה עבודה מצוינת, בין אם מדובר בשחקנים שתמיד היו דרג ג' ובין אם מדובר בכוכבי ענק. הולט מק'קני מכעיס, מרתיע ואנושי בתפקיד אב המשפחה, פריץ; מוירה טירני ("ER") נהדרת בזמן מסך המועט מאוד שלה בתפקיד האם. אבל אנחנו כאן בשביל האחים, וכל אחד מהם מקבל את ההזדמנות שלו לשבור את הלב קצת אחרי ששבר למישהו את העצם. האריס דיקינסון ("משולש העצבות") בתפקיד דיוויד וסטנלי סימונס בתפקיד מייק מתוקים מאוד בדרכם, אבל את הבשר האמיתי מקבלים שני הכוכבים הגדולים של הסרט: ג'רמי אלן ווייט וזאק אפרון, בתפקיד קרי וקווין.
ווייט רק עכשיו נהיה לכוכב. אחרי עשור בתפקיד ליפ גאלאגר ב"חסרי בושה" הוא קיבל סדרה משלו עם "הדוב" והפך לחתיך הגדול של התקופה. הסרט יצא פה בארץ בדיוק בזמן לקמפיין החדש שלו עם קלווין קליין, שם הראה שהוא לא רק שחקן אופי אלא גם איש שישמח להדס בתחתונים להנאת כל מי שבמקרה נתקלו בסרטון שלו מתפשט לצלילי השיר "You Don't Own Me". הוא עושה עבודה מצוינת ב"המתאבקים", ואחראי לאחד השיאים הרגשיים הכי אינטנסיביים של הסרט (גם אם אותה פרסומת היא כנראה הסרט הכי מדובר שישתתף בו בזמן הקרוב). אבל הכוכב שלנו הוא זאק אפרון, והוא נותן פה את התפקיד הכי טוב בקריירה שלו: הוא מעורר הזדהות, הוא שובר את הלב בלי להידרדר למשחק מוגזם גם כשהוא נדרש למרר בבכי והוא מצליח להפוך את גוש השרירים הזה לגיבור אנושי מאוד שנושא על כתפיו את כל האסונות של ואן אריק.
ובכל זאת יצאתי מאוכזב. הסרט סורק תקופה של קרוב ל-15 שנה, במהלכה גיבוריו מתאהבים, מתחתנים, נוסקים, מתרסקים, מביאים ילדים לעולם, נפצעים ומתים, וכל זה נדחס ל-132 דקות. כבר שנים שרוב הסיפורים המיועדים למבוגרים נמכרים ישר לטלוויזיה במתכונת של מיני-סדרות, ואני אמנם שמח לראות הפקות קולנועיות מתוקצבות ואיכותיות שניגשות לקהל בוגר, אבל יתכן ש"המתאבקים" היה צריך לקבל יותר אוויר.
יש כאן סיפור עצום על אב שדורש באלימות רגשית מילדיו להיות הטובים ביותר, והם בתמורה קורעים את עצמם לגזרים בדרך לשם. סיפור על אחים שאוהבים אחד את השני מאוד, אבל גם יודעים שהם חייבים לנצח בכל מחיר, גם אם המחיר יהיה החיים עצמם. כל דמות כאן ראויה לכבוד שלה - האב פריץ מזכיר בדרכו את לוגאן רוי מ"יורשים", האם היא אירוע אופראי בפני עצמו, וכל זה אחרי שעוד אח מהסיפור האמיתי של משפחת ואן אריק, כריס, פשוט ירד מהתסריט לגמרי כדי שהסרט לא יהיה עצוב מדי. הסיפור של משפחת ואן אריק הוא סיפור אפי שדווקא היה עובד יותר בפורמט של סדרה בת חמש שעות.
ובכל זאת, אני חושב שלא מעט צופים פה בארץ ימצאו בו נחמה מסוימת. האחים ואן אריק תפסו מקום חשוב בתרבות הפופ פה בארץ לפני כמה עשורים (אחרי קריאה קצרה על מעללי האחים, גיליתי שאחת מנקודות המפנה החשובות בסרט התרחשה במציאות במופע היאבקות שנערך פה בארץ). קווין ואן אריק עצמו בא לבכורה החגיגית שנערכה בדיזנגוף סנטר ועלה לבמה יחד עם אלי שתיוי, שבנו עידן נחטף לעזה. ואן אריק, נוצרי טקסני ואוהב ישראל, לבש חולצת "Bring Them Home Now", ודיבר בהרחבה בריאיון ל"ישראל היום" על תמיכתו בישראל. והאמת - דווקא משום שאין פה שיאי היאבקות מרגשים, דווקא משום שמדובר בסיפור עצוב על משפחה אוהבת וכואבת, הוא בא בדיוק בזמן.