אלה ימים שחורים משחור. עדיין. ההלם של אוקטובר עבר, ובמקומו נכנסה שגרת המוות, בקרים של הותר לפרסום, לילות של "לאן הולכים מכאן". לצד ביקורת בינלאומית גוברת ועוד סיפור מביך ועוד סיפור מביך על התנהלות הממשלה, כולנו נזכרים שוב ושוב שעדיין, כבר מאה ימים, יותר ממאה חטופים נמצאים במנהרות, והזמן שלהם אוזל. תחושת החנק משתלטת על הגרון, והראש באדמה.
מספרים לנו שהחיטה תצמח שוב, אבל בינתיים הכול קמל. רק דבר אחד פורח: פוליטיקאים מול מצלמות - כמה שזה מגעיל. כך גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעלה אמש למסיבת עיתונאים בהולה, מהרגע להרגע. הוא באלמנט שלו, עם כל המבטים הנכונים, אבל אין לו בעצם מה לתת לציבור הישראלי - לא מידע חשוב, לא בשורה אמיתית, אבל הרבה סיסמאות חלולות והרבה מאוד פוזה, תנועות ידיים ושלל תעלולים רטוריים. לא היה שם סטנד-אפ (כמעט), אבל מול כל האסונות מסביב, ההצגה הזאת כמעט מעוררת בחילה.
ואיך מתאר נתניהו את העולם ביום המאה למחדל הגדול בתולדות מדינת ישראל? בלי המחדל. עדיין לא לוקח אחריות על העבר, ועדיין לא מציג שום אופק קונקרטי לישראלים לעתיד. מי שמדבר על שעת מבחן לאומית שכח שבבחינת האמת ב-7 באוקטובר הוא נכשל באופן חרוץ. מה כן? הבטחות קמפיין: אנחנו ננצח, אנחנו נעשה, לא נוותר, לא נתפשר ואף אחד לא יעצור אותנו; משחקי מילים ("אני קורא להם שלושת החי"תים - חיזבאללה, חמאס והחותים"); וכמובן, איך לא, מזכיר את הצורך להילחם בנשק הגרעיני של איראן - אמירה שאין לה ערך במצבנו חוץ להגיד בקול רם: "זוכרים שפעם היה לי מיתוג ביטחוני חיובי?". ומה הגרעין של איראן קשור עכשיו? האטום היחיד במזרח התיכון שרלוונטי כרגע נמצא בפנטזיות של עמיחי אליהו.
אומרים שנתניהו מעריץ את צ'רצ'יל, ולכן אפשר היה לפטור את כל זה בכך שראש הממשלה מבקש להבטיח לעם "דם, יזע ודמעות" בנאום חריף אך מנחם. אבל האויב הנוסף שסימן, נוסף לאיראן, חמאס, החותים והאג - עיתונאים - מבהיר שהוא חזר לקמפיין. אלו, לדבריו, מפריעים לחזון הניצחון. "שמעתי שהפרשנים באולפנים מסבירים שזה לא אפשרי, זה לא הכרחי", הוא אומר, עם תנועת יד מזלזלת.
ההתנגחות נמשכה בשלב השאלות. אלי הירשמן מחדשות 12 שאל על ההתבטאויות הקיצוניות והמופקרות של חברי הקואליציה שהתגלגלו עד לתביעה בינלאומית. נתניהו לא טרח לגנות את דברי הבלע, אבל עקץ את הכתב: "מעניין שאתה ציינת רק את חברי הקואליציה", כאילו שזה מה שחשוב כאן. עדיאל מוסטקי, כתב של כלכליסט תהה על מה שכל מי שצופה בחדשות בשבוע האחרון מתקשה להאמין שקורה פה - איך זה שיש קיצוצי עתק בבריאות וברווחה אבל משרדי גזל בשביל עמיחי אליהו ואורית סטרוק ימשיכו להתקיים. האם זה נבע מ"חולשה פוליטית", הוא שאל בבוטות. נתניהו השיב בזלזול: "אולי פעם תשאלו שאלות נקיות? אני יודע שמדובר בי".
ראש ממשלה במסיבת עיתונאים לא אמור להתנצח עם כתבים, אלא להתמודד עם שאלות קשות, גם אם הניסוח שלהן הוא עוקצני וחריף. הוא אמור להיות מספיק בוגר כדי לספוג את הביקורת, ולהבין למה הוא - מי שנמצא בראש הפירמידה כל כך הרבה שנים - הוא האיש שדורשים ממנו תשובות. אבל עבור נתניהו כל זה כאילו לא רלוונטי. את מתן חודורוב מרשת 13, ששאל גם הוא על הקיצוצים האדירים ועל הנוכחות של השר אמסלם בקבינט המדיני-ביטחוני, הוא האשים ב"הצגה מגמתית ולא הוגנת של הדברים". אחר כך הוסיף בנזיפה: "תירגע, הקמפיין באולפנים נמשך אבל כרגע שאלתם אותי שאלה. הקמפיין באולפנים הוא נגד גורם אחד, אנחנו יודעים, אבל כרגע האולפן הוא פה".
אלא שבעוד באולפנים יש דווקא את מי שתוהים אם זה הזמן לפוליטיקה, נראה שהקמפיין נמשך אצל גורם אחד. וזה כל כך מרתיח.