וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הבכי, האנחה, הפנים, הבוז, הפרחים. 100 ימים לאסון, ואין יותר אוויר

עודכן לאחרונה: 15.1.2024 / 13:05

לקושמרו אין אוויר, הנשיא חוטף בוז, הפרצופים של הניצולים אומרים הכול, הדמעות של בני משפחות החטופים לא נותנות מנוח - ומעל לכול מרחף אותו מספר עגול ונורא. המהדורות המיוחדות במלאת 100 ימים ל-7 באוקטובר חזרו לבוקר ההוא, וממרחק האימה גדולה אפילו יותר

בווידאו: הגר ברודץ': "החטופים מתמודדים עם רעב תמידי, קור בלתי נסבל וגעגוע בלתי פוסק"/צילום: מטה החטופים

הדמעות. המהדורה של חדשות 13 נפתחה אמש, במלאת 100 ימים ל-7 באוקטובר, לא במונולוג של הילה קורח או אודי סגל, אלא בדברים של חן אלמוג-גולדשטיין, שנחטפה עם ילדיה ב-7 באוקטובר, ושבעלה ובתה נרצחו בשבת השחורה. כולה חוסן ואומץ. לקראת סוף דבריה, כשדיברה על אלו שנשארו מאחור, קולה של האישה המרשימה הזאת החל לרעוד עד כדי בכי. הלב מתרסק. איך יכול להיות ש-136 עדיין נמצאים שם? ואין אוויר.

הפנים. בהמשך המהדורה חוזר אלמוג בוקר לשיחות הראשונות למוקדי ההצלה באותו יום נורא. הוא מדבר עם הניצולים ומצלם אותם בזמן שהם מקשיבים להקלטות השיחות. אבל מה שמחריד הוא לא הצליל, אלא המראה. נועם, שחגגה בפסטיבל של הנובה, מלאת חיים, מגניבה נורא, מדברת בגילוי לב על כל מה שקרה. בתחילת ההקלטה היא כמעט מחויכת כמי ששרדה את הנורא מכול, נבוכה כמו כל אדם ששומע לפתע את הקול שלו מוקלט, אבל לאט לאט, ככל שההקלטה נמשכת, החיוך נעלם ואימה מחליפה אותו. המבט הזה רודף, אלה הם פני התקופה. ואין אוויר.

הבוז. בינתיים, בכיכר החטופים, נשיא המדינה יצחק הרצוג מנסה לנאום את הנאום המרכזי בעצרת שנמשכה 24 שעות, אבל מגלה שלנוכחים אין עוד סבלנות לקלישאות, והם דורשים מעשים. זאת אחת מקריאות הבוז המוצדקות אי פעם. הרצוג הוא לא מקבל ההחלטות, אבל הוא הפנים של המדינה. הממסד אולי מבקש לחבק, אבל חיבוקים זה כבר מזמן לא מספיק. אלו קריאות בוז למדינה שהפקירה אז וממשיכה להפקיר היום אזרחים שכל פשעם הוא לגור בנגב המערבי. מהספה, בלתי אפשרי שלא לרצות להצטרף לכך. ואין אוויר.

עצרת לציון 100 ימים של החטופים בשבי, כיכר החטופים, 14 בינואר 2024. ראובן קסטרו
עצרת לציון 100 ימים של החטופים בשבי, כיכר החטופים, 14 בינואר 2024/ראובן קסטרו

האנחה: עוד בכיכר החטופים, בחדשות 12, דני קושמרו מקבל את השידור מהאולפן בנווה אילן. הוא עומד לראיין את מירב לשם גונן, אמא של רומי, שמוחזקת בשבי חמאס כבר 100 יום. אבל עוד לפני כן, הוא נאנח. אנחה ארוכה, קולנית, של מי שכבר אין לו כלום בריאות. שלא מאמין למה שהוא מסקר. שמנסה לאסוף כוחות כדי לצלוח את הערב. ואין אוויר. לא שם. לא בבית.

הרצף: באותה מהדורה, מוצג קולאז' מהדיווחים של השבת ההיא. רצף מופרע של תמונות וסיפורים. מזירה לזירה, מהפסטיבל לשדרות, מקריאות העזרה של התושבים בקיבוצים לתמיר סטיינמן שאומר בכאב שהוא כבר מבין למה החברים שלו הפסיקו לענות לו. ממרחק הזמן, האימה גדולה אפילו יותר. ואין אוויר.

עוד בוואלה!

מפזר סיסמאות, רב עם עיתונאים: ביום ה-100 לאסון, נתניהו העלה הצגה מגעילה

לכתבה המלאה

הפרחים: במהדורה של כאן 11 ויתרו על כתבות הסיכום הארוכות, והסתפקו באחת בסיומה - המאבק של משפחה אחת מכפר עזה, אריאל ואליי גולן ובתם הפעוטה יעל. הם הצליחו להימלט מהבית הבוער, וכשהגיעו סוף סוף למקום בטוח, הורדמו והונשמו למשך שבועות ארוכים עד שהתעוררו כולם. עכשיו, סוף סוף, המשפחה חוזרת. הכתבה נפתחה ונסגרה לא בתמונות המשפחה, אלא בתמונות של פרחים אדומים בנגב, רועדים ברוח ומנסים לא להיסחף יחד איתה. יעל גולן יותר צעירה מהבת שלי. אסור לקטוף את פרחי הגן. ואין אוויר.

המספר: ומעל הכול מרחף מספר אחד, עגול ונורא - 100. מאה ימים של גיהנום. מאה ימים שהם בו בזמן כלום ונצח, יום אחד ארוך ושנים ארוכות. 136 עדיין נמצאים בשבי. רובם בחיים. הם חייבים לחזור עכשיו. אין לנו יותר אוויר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully