חמשת הסרטים הכי חדשים ושווים שכדאי לראות עכשיו

יש כבר לא מעטים סרטים ישראלים בקטלוג המקומי של נטפליקס, אבל רובם לפני יצאו עשור ואחורה מכך. נדיר שסרט כחול-לבן מגיע לשירות בטווח של שנה אחרי יציאתו לאקרנים. זה קרה עם "תמונת הניצחון" ועכשיו זה קורה עם "החבר השמן שלי" של גודיס שניידר, קומדיה רומנטית שבילתה זמן קצר על המסך הגדול שלנו, וכעת זוכה לחיים מחודשים. היא עלתה השבוע בנטפליקס וחיש-קל קפצה למקום הראשון בטבלת הסרטים הכי נצפים בו (בישראל).

הסרט הוא מעין גרסה מקומית ועבת בשר ל"כשהארי פגש את סאלי". הפעם הארי הוא ג'מי, בגילומו המצוין של צחי סדן, בחור ישראלי שלא עונה לשום מודל מקובל של יופי - הוא לא רזה, לא מגולח, ולא לבוש כהלכה. במהלך שירותו הצבאי, פוגש ג'מי את אליק בגילומה של מי-רן מנקס, בחורה אטרקטיבית לכל הדעות, שגם מודעת לזה, ומוצלחת גם מכל בחינה אחרת. היא אשת הספר הכי איכותית שראינו על המסך הגדול השנה, ומעריצה גדולה של קרל אובה קנאוסגורד. לא קורה ביניהם כלום, אבל כיוון שאנחנו מדינה קטנה, הם נפגשים כמה שנים אחר כך, והפעם כשהם גרים בתל אביב. מתפתחת ביניהם ידידות עתירת מתח מיני, אבל משהו מפריד בין השניים. בסרטים ישראלים קודמים על אהבה במבחן, מה שעמד בין הגיבורים זה המוצא האתני. כאן, זה המשקל.

"החבר השמן שלי" מתאר את כל זה בהרבה רגישות, עם דיאלוגים שהשנינות לא פוגעת באמינותם, ובאופן כללי בצורה אותנטית להפליא. אולי זה רק מתבקש, כי הסרט מבוסס על סיפורו האישי של שניידר.

בצד החוויות של הבמאי, "החבר השמן שלי" שואב גם מן המסורת של הקומדיה הרומנטית ההוליוודית, אך ברור כי בארצות הברית לא היו מעזים להפיק אותו בימינו מסיבות של תקינות פוליטית. ראיה לכך שהיא שבפסטיבלים אמריקאים בהם הוקרן, שמו הישראלי השמנמן נתפס כבעייתי והוחלף בשם הגנרי "אליק וג'מי", כשם שתי הדמויות הראשיות. גם בישראל, אגב, "הארץ" פרסם מאמר שהאשים את הקומדיה הזו בשמפנוביה, אם כי אף צופה לא התלונן/ה.

כל זה גם לא מנע מנטפליקס לרכוש את הסרט לקטלוג הישראלי שלה, ואולי גם לא ימנע ממנו לככב בטבלאות הצפייה שלו. אחרי הכל, בקושי יש בימינו קומדיות רומנטיות ראויות (ולא, "רק לא אתה" ממש לא נחשב), ובטח שאין כאלה תוצרת הארץ - אז הנה, קבלו אחת כזו.

לפני יומיים, "מסכנים שכאלה" התכבד בלא פחות מ-11 מועמדויות לאוסקר, יותר מכל סרט אחר חוץ מ"אופנהיימר", ועם נציגות בכל הקטגוריות המרכזיות - סרט, בימוי, שחקנית ראשית וכיוצא בכך. היום, הוא עולה באולמות הקולנוע בישראל.

את הסרט כתב וביים יורגוס לנתימוס, הבמאי היווני שמאז "שיני כלב" ו"הלובסטר" הפך לאחד השמות החמים בעולם הקולנוע, והוא שב לשתף פעולה עם אמה סטון, שכיכבה אצלו ב"המועדפת" המהולל גם כן. השחקנית, שמכה גלים השנה גם בסדרה "הקללה", מגלמת כאן צעירה הרה החיה בתקופה הוויקטוריאנית ושמה קץ לחייה. מדען סטייל ד"ר פרנקנשטיין, בגילומו של וילם דפו, אוסף אותה, לוקח את המוח של העובר שהיה ברחמה ומשתיל אותו בתוכה.

וכך, גיבורת הסרט חוזרת לחיים, אך עם מוח של תינוקת, כך שכעת היא צריכה לגלות את העולם מחדש. היא יוצאת למסע חוצה יבשות, במהלכו תלמד את נפלאות הגוף ותאוות הבשרים, אך גם את הצד האפל של העולם - אי הצדק ואי השיוויון בין המעמדות והמגדרים. העולם ישנה אותה, אבל היא גם תשנה אותו.

כרגיל בימינו, ההתלהבות סביב הסרט קצת מוגזמת, ובכל זאת אין להכחיש שמדובר באירוע קולנועי. העיצוב האמנותי מחייב צפייה על מסך גדול, המבע הקולנועי וירטואוזי, והעשייה כולה מרשימה ומושקעת. אמה סטון נועצת את שיניה בתפקיד הנועז, שמספק לה ולכולנו כמה מסצינות הסקס והעירום הפרועות ביותר שראינו בקולנוע המסחרי בשנים האחרונות. בניגוד לרוב סרטי האוסקרים, ל"מסכנים שכאלה" גם יש חוש הומור, אז לא תצאו ממנו מסכנים - כנראה שדי תיהנו.

ואם "מסכנים שכאלה" עשה לכם חשק לצפות בשיתוף הפעולה הקודם של סטון ולנתימוס - נהדר, הסרט עלה השבוע בקטלוג הישראלי של נטפליקס וזמין שם. והנה עוד בונוס: הריאיון שלנו עם לנתימוס על אחד מסרטיו דוברי האנגלית הראשונים, "להרוג אייל קדוש".

התקופה האחרונה עמוסה בסרטים עם קשר לעולם הספורט: הלהיט הישראלי "לרוץ על החול" מתרחש על רקע עולם הכדורגל המקומי, הלהיט הדרום-אמריקאי של נטפליקס "אחוות השלג" עוסק באסון של קבוצת רוגבי והסרט האמריקאי "המתאבקים" מתרחש כמשתמע משמו בזירת ההתאבקות. לחבורה הזו מצטרף עכשיו "הגול הבא מנצח", וגם במקרה שלו השם מסגיר את עלילתו.

הסרט עלה בשבוע שעבר באולמות הקולנוע בישראל. הוא מבוסס על דוקו בשם זהה, שיצא לפני עשור והציג את סיפורה של נבחרת הכדורגל של סמואה האמריקאית, שרשמה את ההפסד הגבוה אי פעם במוקדמות המונדיאל כשהפסידה לאוסטרליה 31-0, וזה עוד במשחק שבו השוער שלהם הצטיין! בניסיון להתרומם מן התהומות חסרי התקדים, העסקנים המקומיים מגייסים את המאמן האמריקאי-הולנדי תומאס רונגן, שהיה זקוק לאתגר יוצא דופן כדי להתמודד עם טראומה אישית - מותה בתאונה דרכים של בתו החורגת. מה שמבקשים ממנו זה דבר פשוט: לא לזכות במונדיאל, לא להעפיל אליו, אפילו לא לנצח במשחק מוקדמות, רק סוף כל סוף להבקיע גול.

מאחורי הסרט עומד טאיקה וואטיטי, שעד עכשיו ניצב בתור מלך השערים של הוליווד ורשם הצלחה אחרי הצלחה - למשל "ג'וג'ו ראביט" ו"תור: ראגנארוק". "הגול הבא מנצח", לעומת זאת, נכשל מעבר לים גם מבחינה ביקורתית וגם מבחינה מסחרית, אולי כי זה בדרך כלל מה שקורה לסרטי כדורגל.

אך כחובב כדורגל שגם קצת מחבב קולנוע, נהניתי מאוד מהצפייה ב"הגול הבא מנצח". במובנים רבים, הוא משתייך לתת-הז'אנר של סרטי ספורט על אנדרדוגים ומשתמש בכל הקונבנציות השגרתיות של הסוגה. עם זאת, יש בו כמה מאפיינים ייחודים: הברק של וואטיטי, שפה ושם מוצא דרכים מקוריות להציג את הסיפור; תצוגת המשחק בתפקיד המאמן של מייקל פסבנדר, אחד מן השחקנים המרשימים בהליווד בשנים האחרונות; וכמובן גם הסיפור יוצא הדופן של סמואה האמריקאית, שמעבר לתבוסת השיא מכיל בתוכו עוד כל מיני אספקטים ייחודים, בהם העובדה שבנבחרת הופיעה השחקנית הטרנסג'נדרית הראשונה בתולדות מוקדמות המונדיאל, ג'איה סלואה.

יחסי האהבה-שנאה שמתפתחים בין סלואה למאמן הם מקווי העלילה המרכזיים והמוצלחים בסרט, שמיטיב להשתמש בדמויות החזקות, בסיפור המעניין, בתרבות של סמואה שלא זוכה לעתים קרובות לייצוג לקולנוע המערבי - וכמובן, ביופי של הכדורגל. סרט אליפות.

מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן בחודש מאי האחרון, סרט הביכורים של מולי מנינג-ווקר הפך לאחד מן הסרטים המדוברים של השנה. הוא זכה באחד הפרסים היוקרתיים בריביירה ומאז הוסיף לארון התארים שלו עוד שלל עיטורים, ועכשיו הוא גם מציג באולמות הקולנוע בישראל.

זה סרט בריטי, שבקלות גם היה יכול להיות סרט ישראלי. העלילה שלו והדמויות והדימויים שבו מהדהדים את פרשת איה נאפה ופרשת אחרות.

הסרט עוקב אחר שלוש נערות הטסות לכרתים. אחת מהן בתולה ונחושה לעשות סקס אף שאינה יודעת איך - קונבנציה שגורה בסרטי נעורים, שהדרמה הזאת מתמודדת איתה באופן שעוד לא ראינו; בצורה אותנטית יותר, מקורית יותר ובעיקר מוסרית יותר מטיפולים קולנועיים קודמים.

דרך שורה של החלטות בימוי מרתקות מבחינה אתית ומבחינה אומנותית, הבמאית הבריטית מיטיבה להמחיש איך החופשה הכיפית הופכת לחוויה כואבת, פיזית ונפשית. הלוואי ש"איך לעשות סקס" יהיה צפיית חובה בתיכונים, מלווה בדיון על מושג ההסכמה.
.

אפל הפיקו את "רוצחי פרח הירח" של מרטין סקורסזי, ואיפשרו את הפרויקט השאפתני הזה - סרט באורך של כמעט שלוש שעות וחצי, בתקציב של מאתיים מיליון דולר, שעוסק בנושאים לא-מסחריים כמו רצח עם. הם חיכו איתו בסבלנות: הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בחודש מאי האחרון ועלה לאולמות באוקטובר. רק עכשיו, חצי שנה אחרי הקרנתו הראשונה, הוא עלה בסטרימינג של אפל טי.וי פלוס ברחבי העולם וגם אצלנו, ועושה זאת כשבאמתחתו שלל מועמדויות ופסלונים, וגם אינספור אזכורים במצעדי הסרטים הכי טובים של 2023.

בקרוב, "רוצחי פרח הירח" יככב גם באוסקר, עם שלל מועמדויות וככל הנראה גם עם זכייה של לילי גלדסטון בפרס השחקנית הראשית, וההורים שלו ודאי גאים. אפל יכולים להגיד שיש להם בקטלוג את אחד הסרטים המדוברים של השנים האחרונות, משהו שנטפליקס יכולים רק לקנא בו. ההשקעה השתלמה.

בהתבסס על ספר העיון של דיוויד גראן, הסרט עוסק ברציחות האוסייג'. מדובר באחד מן הסיפורים המזעזעים בהיסטוריה האמריקאית העכשווית: רצח שיטתי של ילידים אמריקאים שהתרחש באוקלהומה בתחילת המאה הקודמת, בניסיון להשתלט על תמלוגי הנפט של שבט האוסייג'.

סקורסזה מציג את הסיפור דרך שלוש דמויות מרכזיות. שתיים מהן לבנות: איש עסקים חסר מעצורים בגילומו של רוברט דה נירו, והאחיין הקל לתמרון שלו, המשתחרר מן הצבא האמריקאי ומיד מצטרף לצבא של דודו, אותו מגלם ליאונרדו דיקפריו. השלישית, בגילומה של לילי גלדסטון, היא בת לשבט האוסייג', שהופכת לזוגתו ולכן גם לקורבן של החייל המשוחרר.

"רוצחי פרח הירח" אינו הסרט הכי ארוך של סקורסזי - הוא נמשך 206 דקות, כך ש"האירי" ארוך בשלוש דקות, ואם נכלול גם סרטים תיעודיים אז היו לו יצירות ארוכות אף יותר. עם זאת, מדובר ככל הנראה בסרט הכי ציני וביקורתי שלו.

על משקל "הם יורים גם בסוסים", אפשר לומר כי בסרט הזה יורים גם בסוסים, גם בכלבים, גם בנשים וגם בילדים. לפי הסרט, לאמריקה הלבנה היתה מטרה אחת. המטרה היתה כסף והמטרה קידשה את האמצעים. "רוצחי פרח הירח" מציג את קורות ימיה של אמריקה כהיסטוריה המונחת על שלוש יסודות: הונאה, השמדה וגזל.

"רוצחי פרח הירח" ארוך מאוד וארוך מדי, אך מציג סיפור מרתק ומטלטל באופן כמעט בלתי נתפס, ומסכם את הטרגדיה באמצעות קליימקס מבריק ומסחרר.
 
סקורסזי לא סתם מקבל כל כך הרבה אשראי, ומציג כמה הברקות קולנועיות, כולל כאלה שלא ראינו לאורך הקריירה הארוכה שלו. דה-נירו, מצידו, מוכיח מחדש את היותו אחד השחקנים הגדולים בדורנו, וגם אחד מחסרי העכבות שלהם - הוא מגלם בקור רוח חסר פשרות התגלמות של רוע מוחלט.

מעל הכל, "רוצחי פרח הירח" אקטואלי ורלוונטי להחריד. הוא מזכיר לפרופסורים בהארוורד ולצדקנים אחרים שמושגים כמו ג'נוסייד, קולוניאליזם ומתנחלים לבנים רשומים בטאבו על שמה של ארצות הברית, וזו עובדה שאי אפשר להתכחש לה - לא בקולנוע ולא בסטרימינג.