הרגע שקבע את גורל הפרק האחרון של "ארץ נהדרת" התרחש בכלל לפני שהוא התחיל. זה היה כבר אחרי התחזית, כשמגיש המהדורה המרכזית של חדשות 12, דני קושמרו, אמור היה להעביר את השידור לאייל קיציס - אבל נדרש למסור ידיעה איומה אחרונה. יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי, שנחטפו לעזה, נרצחו והגופות שלהם בידי חמאס.
"אנחנו סיימנו עם הבשורה המרה הזאת", הוא אומר בקול שבור, "עכשיו קצת אסקפיזם - 'ארץ נהדרת'". קיציס, בפתיח שמן הסתם הוכן מראש, הציג בחגיגיות את ההיילייטס של התכנית, אבל חגיגה כבר לא תהיה, וגם לא אסקפיזם. איזה דיכאון.
וכשאי אפשר לצחוק מול המציאות המרה, מתגבר הכעס. תכנית הסאטירה לא לחצה על בלוטות הצחוק אלא דווקא על דוושת הזעם. זה בלט במיוחד בשני מערכונים במיוחד שעבדו על אותו הטריק - להציג את מה שמתרחש כאן כהצגה אטרקטיבית, כאילו אלה לא באמת החיים שלנו, כאילו הם קומדיה מרה. לשניהם לא היה סאבטקסט עדין - רק פרודיה קלה על המציאות הביזארית ממילא.
כזה היה מערכון הפתיחה, שהציג את הקבינט המדיני-ביטחוני כקברט קרקסי, עם טריילר תחת הכותרת "מאה ימים של שרידות". במרכז - מירי רגב של יובל סמו חוגגת על פופקורן מול ההצגה, צוחקת, שורקת בוז ומשתעממת בהתאם להתפתחויות. מולה, בינתיים - "ביבי הקברניט", "גלנט המצביא", "אמסלם המשקיף", "הרצי הגנרל", "בן גביר הליצן", "גנץ הפנטומימאי", "סמוטריץ' הפיראט" וכמובן ביידן. "רגב" מנשנשת מול כל זה וקובעת "איזה צחוקים". כשמגיע הרגע שבטריילר מזכירים 136 חטופים במעמקי הגיהנום, היא משתעממת. לצחוק? לבכות? כשהדיווחים וההדלפות מהגנון שמכונה "קבינט" יוצאים החוצה וברור שמביך ומטופש יותר לא יכול להיות, זו האופציה השנייה שמנצחת.
על רעיון דומה שיחק המערכון שהציג את הכרעות התקציב החדש והמופרע כשעשועון - גם כאן עושים מהחיים שלנו משחק, בידור, בדיחה על חשבוננו. שני כהן, שנותנת השנה תצוגות ענק פרק אחרי פרק, מגלמת את העורכת הכלכלית קרן מרציאנו שמארחת את סמוטריץ' בחידון בסגנון "מי רוצה להיות מיליונר", רק שהשאלות הטריוויאליות נוגעות לאיפה צריך וראוי לקצץ ואיפה אסור בשום פנים ואופן. גם כאן אין עדינות, אין סאבטקסט, וגם לא צריך. הכול מאוד ברור: גם כאן צוחקים לנו בפרצוף כל הדרך לשימור הקואליציה תוך גזל של ממש.
"קרן מרציאנו" לא מאמינה למה שהיא שומעת. "אני מתפוצצת פה וממש לא מצחוק ואני עומדת להשתגע", היא אומרת לקהל. בסוף היא משליכה את הטלפון מרוב עצבים. הבנתי אותה. זה אמור היה להיות אסקפיזם, אבל בסוף התכנית גם אני רציתי לשבור את המסך.