שוב, באותו קול חנוק שאי אפשר לטעות בו, יונית לוי פתחה אמש את המהדורה של חדשות 12 ברשימה של מקומות. חיפה וקרית ארבע, רהט וקרני שומרון, ירושלים ותל אביב, פרדס חנה וגבעתיים, רמת גן ונווה דקלים, קיבוץ מסילות ואלון שבות, ראשון לציון ואלעזר, ראש העין והרצליה, מבוא ביתר ויהוד, יקנעם עלית וזכרון יעקב.
בכל אחד מהיישובים האלה דפקו ביממה שקדמה קציני נפגעים, להודיע שהבן, האב, בן הזוג או האח נפלו ב"אסון ה-21" ברצועת עזה, כשירי נ"ט של מחבלים פגע בטנק ובמבנה ממוקש, שהתפוצץ וקרס על הכוחות שהיו בתוכו. בכל אחד מהיישובים האלה משפחה התנפצה לרסיסים שאי אפשר לאסוף. בכל מקום כזה נשמע בכי קורע לב. ולא רק שם. בים הבכי, האדוות של האבל מחלחלות בוודאי לכל בית שנשארו לו עוד דמעות לשפוך.
לוי ביקשה להציג את רשימת המקומות הזאת כסמל לאחדות והכרה בשותפות גורל נדירה בחברה הישראלית, המקוטבת כל כך ביום יום השוטף. אחדות היא מילה גבוהה. היא מרמזת על משהו שלם, מנחם. ביום הדפוק הזה, השלם מרגיש מפורק מאי פעם. מה שוות כל המילים הגבוהות האלה, מול שחור כל כך גדול.
נכון, שחור כל כך גדול אנחנו מכירים היטב ומקרוב, ואפילו לא כל כך ממזמן. ובאמת, מדובר ביום המדמם ביותר עבור ישראל מאז 7 באוקטובר, שלידו הכול נראה קטן. אבל העומס, אותו עומס נורא של עוד שם ועוד שם ועוד שם ועוד, רצף ההספדים וההלוויות, מחזיר אותנו לאותם ימים נוראים שהגיעו בסוף חודש תשרי, לאותה תחושת חוסר אונים, של חוסר היכולת לתפוס כל כך הרבה עצב, כל כך הרבה מוות.
וזו, הרבה יותר מאיזו תחושה אחדות, גם ההרגשה המרכזית שמלווה את הצפייה במהדורת האסון, שמילא את כל השעה הראשונה שלה. התחושה שכל זה פשוט יותר מדי. שרשימת השמות פשוט מסרבת להיגמר. שכתבת סיפורי הנופלים הקבועה של לירון זייד, שהייתה כל כך ארוכה אמש שהיה הכרח לפצל אותה לשני חלקים, היא בעצם מהדורת החדשות כולה. שהקול השקט של מיכל, אמו של ניר בנימין שנפל באסון, מהדהד כל כך כל כך חזק. שברוך, אבא של עמית בן יגאל שנפל ב-2020 וביקר בחודשים האחרונים מאות משפחות שכולות, עושה משהו שפשוט איני יכול לתפוס. ושלעצב באמת אין סוף.
דווקא לכן, ביום כזה, כמה תלושה, תמוהה ובטעם רע הייתה הכתבה של הפרשנים בן כספית ועמית סגל מחאן יונס. הכתבה, באווירת צחוקים, צולמה לפני האסון, אבל השידור שלה אחריו צרם נורא.
הם לא נסעו לשם כעיתונאים ביקורתיים וגם לא כדי לגולל סיפור. למעשה, הם מדברים חלק ניכר מהזמן על עצמם. הם הסיפור, הם - הפרסונות התקשורתיות, הדימוי הסוציו-פוליטי ובעיקר קרבות הפאנצ'ים והדאחקות האישיות - השמש שסביבה זורחת המלחמה. עם אפודים ממותגים הם מתלוצצים, עוקצים אחד את השני, משתעשעים באדמה ספוגת הדם ומלאת ההריסות על רקע מוזיקה עליזה. זו לא כתבה אלא מופע ליצנות, ביום הכי גרוע בשנה, ובמקום הכי לא מתאים.
כך, כספית לא מפסיק לספר על השירות הצבאי שלו בשריון, וסגל משתעשע איתו על השירות בגלי צה"ל. הם מטפסים על טנק כאילו היה מתקן בלונה פארק, ומדגימים את חוסר יכולתם לקרוא ערבית בכיתת לימוד. כספית עוקץ את חברו ליד המוסד: "זה נראה כמו זרם החינוך שלכם". סגל משיב בהומור: "ממלכתי תורני ישורון". כספית ימשיך לנסות להרים להנחתה: "יש לכם נוהל קרב לעצור את עמית מלהקים פה התנחלות?". סגל לא נשאר חייב: "היום הזה מתברבר, אנחנו לא מתקדמים לגוש קטיף בקצב הרצוי". אה, ויש גם רגע שפל: כספית מתעקש להגיד לקצינת קשר לוחמת שהיא נראית לו שברירית, ואז כמובן עולות שאלות על המצב המשפחתי שלה.
"אני באתי להיות מחוזק ויצאתי מחוזק", סיכם סגל את הנסיעה. העיקר שיצא מזה משהו.