זאת לא סתם כתבה על בת מצווה. זה הסיפור של העוטף בקליפת אגוז

זה לא נהוג בביקורות טלוויזיה, אבל אשמח לפתוח בברכה: מזל טוב לרוני משדרות, לבת המצווה. שתזכי לשנים של שמחה ובריאות, הצלחה וביטחון. שלא תחששי לחזור הביתה ולא תחיי תחת אימי האזעקות. מגיע לך הרבה יותר טוב. אני חושב שכל מי שצפה בך אמש, בכתבה של תמיר סטיינמן במהדורה של חדשות 12, איחל לך בליבו את אותו הדבר.

נערה שחוגגת בת מצווה זה לא סיפור לחדשות במדינה נורמלית. לא במהדורה ארצית וגם לא במקומון. בארץ כתבות כאלה משום מה רווחות, ולא מסיבות טובות. בדרך כלל, זה משהו שמכניסים לסוף המהדורה כדי לסיים איכשהו בטעם טוב, מין גלולה של קיטש שתשכך את כאב הראש שהוא החיים בישראל של שנת 2024. בדרך כלל, מדובר בתוצר של ז'אנר עיתונאי נחות, בזבוז זמן מסך של הציבור במקרה הרע, זמן לבדוק הודעות בטלפון במקרה הטוב. בדרך כלל.

אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל. הכתבה אתמול, דקות ספורות אורכה, לא הייתה מין ממתק סכריני לאלחש בו את הפצעים. להיפך: היא כתב אישום חברתי. היא המחשה חיה למציאות הבלתי אפשרית שבה גדלים נערים ונערות בעוטף עזה, בעבר ומאז 7 באוקטובר בפרט. היא המחשה לאומץ ולכוח של נערות בנות 12 שמתבגרות תוך כדי מלחמה. לעוול הענק שעושה להן ארצן, שמדחיקה את כל זה, ולסולידריות וחברות, הערכים היחידים שעוד מחזיקים את המקום הזה מלקרוס. אפשר לבכות מול המסך, אפשר לזעום, אפשר להשתגע. להתנחם? אי אפשר.

רוני פונתה יחד עם משפחתה אחרי 7 באוקטובר משדרות לכפר המכביה, ושם חגגה את בת המצווה. זו לא הפעם הראשונה שהיא וסטיינמן נפגשים. הוא ראיין אותה לפני ארבע שנים בדיוק, זמן לא רב לפני פורים תש"פ. אז, כילדה בת שמונה, היא סיפרה לו כמה היא מפחדת מהאזעקות. היא קנתה אז תחפושת של "וונדרוומן", אולי כדי להרגיש חזקה ועמידה לסכנה. בזמן שהם מדברים, נשמעת אזעקת צבע אדום. שוב, הרגע היחיד שבו אפשר לפנטז על עוצמה וביטחון - נקטע בידי המציאות הלא סבלנית.

עכשיו הם נפגשו שוב, וגם הפעם מה שאמור להיות חגיגה רגילה לחלוטין - מנווט בתנאים בלתי אפשריים. מהטראומה הטרייה מהשבת השחורה ("ראיתי מלא הרוגים, חברים, משפחה", סיפרה רוני, "זה כאילו כל החלום השחור שלי, ביום אחד"), ועד למסיבה עצמה - רחוק מהבית, במגורים זמניים, ובעיקר ללא החברות שפונו לאילת, ושאותן לא ראתה רוני כבר חודשים. האירוע מתקיים בעזרתם של אנשים טובים, אבל השמחה לא שלמה עד שהחברה הכי טובה הגיעה בהפתעה. רוני לא מצליחה לעצור את הדמעות מרוב התרגשות, וזה באמת רגע מרגש. זאת רחוקה מלהיות הסצינה הכי מטלטלת של החודשים האחרונים, אבל בעצם היא התולדה של הכול, הסיפור של העוטף הקליפת אגוז. כך ייראה אצלנו "היום שאחרי": גם חודשים אחרי הקטסטרופה, המאבק על החיים הנורמליים, על כל רגע של שפיות, ממשיך ביתר שאת כל הזמן.

סטיינמן מתאר את זה במילים "לערב אחד להניח בצד את הכאב". למה נערה בת 12 צריכה למצוא ערב אחד בלי כאב? איך זה בכלל סביר? זה הגיוני רק במדינה שהפקירה את אזרחיה לאורך שנים, אפשרה לשגרה של מוות לרחף מעליהם עד שזו התפוצצה באוקטובר האחרון בזרם אלימות אימתני מתמיד. קל לחשוב על 7 באוקטובר כעל קטסטרופה חד פעמית בחייהם של תושבי הנגב המערבי, גיהנום שעלה לרגע על פני השטח ונעלם, אבל זה לא נכון - זה רק השיא של שנים ארוכות תחת איום בלתי פוסק, חרדת מוות תמידית, וטראומה על גבי טראומה על גבי טראומה. תחשבו על התבגרות נורמלית, על רצף של ימים מאושרים, ועכשיו תטבלו אותם בבריכה הזאת עד שתגלו שהיא מכתימה כל רגע שכזה.

לרוני המקסימה ובני משפחתה מגיעים חיים נפלאים. בת המצווה שלה הייתה צריכה להיות משודרת בזמן צפיית שיא. אסקפיזם? זאת לא גלולת הדחקה, להיפך. היא תזכורת קטנה, מהעיניים הכל כך נבונות של נערה שחוגגת בת מצווה, שהבטחנו פעם יונה.

"הכוכב הבא" ניסתה אמש ללחוץ בכוח על בלוטת הדמעות בספיישל שכלל סרטונים למתמודדים תוך כדי הביצועים. בימים כל כך נוראיים, היה בניסיון הזה משהו גס. תודה רבה, לא צריך להאכיל אותנו בכפית. מעדיפים להתרגש מהביצועים, לא מהמניפולציה הכל כך לא מעודנת הזו.

הערב נגמר, הביצועים הסתיימו, ודווקא אחר כך הגיע אגרוף בבטן. התוכנית שידרה אודישנים מוקדמים של שלושה מתמודדים, שזמן לא רב אחר כך נרצחו בנובה. בנוכחות הוריהם הוקרנו הסרטונים, עם כמה מילים על כל אחד מהם. כל כך מוכשרים, כל כך מלאי חיים, כל כך הרבה חלומות שלא הספיקו להתגשם. משפחתו של אחד מהם הושיבה את תמונתו על כסא ריק. ומול ההיעדר הזה מתגלה גודל האובדן. אחרי ערב ארוך של דיבורים וברכות וחיבוקים ואירוויזיון ושטויות, זה באמת היה הרגע שבו לא נותר כבר אלא למרר בבכי.