"גם אם יש דברים גדולים ממני, זה לא אומר שזה גדול עלי, יש בי רוח גם אם כבר אבדו לי כוחותיי", כותבת הזמרת והמוזיקאית עומר מושקוביץ בסינגל העוצמתי "דברים גדולים ממני" מתוך אלבומה השלישי, "לבבות ברזל". האלבום, שיוצא היום (שלישי), נולד כתגובה לכאב הגדול של מלחמת עזה. לפני חודשיים הייתה אמורה להוציא מושקוביץ אלבום אחר לגמרי, "אליפות" שמו, שכבר היה כמעט מוכן לגמרי. ואז פרצה המלחמה, היא החליטה לשים את האלבום בצד, כתבה במהירות אלבום חדש, בצעד שהיא מגדירה כ"עזרה ראשונה לנפש שלי", וחזרה לאולפן להקליט אותו. האלבום - שממנו יצא גם הסינגל "אכילה רגשית" - יושק בעוד שבוע, 6 בפברואר, בהופעה במועדון גריי בתל אביב.
"האלבום שנוצר לפני מלחמת עזה ושמתי על הולד דווקא לא הרגיש לי מנותק", אומרת מושקוביץ לוואלה! תרבות. "הוא באיזשהו מקום מאוד ספג את מה שקרה וקורה, כמו מלחמות, אבל אני חושבת שהאלבום הזה היה טיפה יותר מחאתי. אחרי ה-7 באוקטובר הרגשתי שאני צריכה להגביר את האופטימיות והאהבה כקונטרסט למה שקורה. פתאום יצאו לי מילים של אהבה, שלום ותקווה. מילים שלא הייתי כותבת קודם ואחרי שפרצה המלחמה הרהרתי בזה יותר".
לצד הרצון שלה לצמצם במחאה, יש באלבום "לבבות ברזל" גם אמירה נוקבת. זה קורה באחד הרגעים היפים באלבום - עיבוד מחודש לשיר "אם" של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס, שבו היא מארחת את אמן הספוקן וורד יונתן קונדה, המגיש בין השאר את המילים: "וכמה עוד ננקום במקום לכמוה, נקיז דם במקום לדמוע, וכמה עוד נבכה על הדבש והחלב שנשפך פה, בארמונות ציון על רצפת עוד מטבחון ועוד קבינט מדיני בו, מרוב דינים שכחנו - מה הטעם של רחמים".
"אני פחות מאמינה שלנקום זאת הדרך", אומרת מושקוביץ. "הלוואי שימצא פתרון אמיתי לדבר הזה. השיר הזה הוא ניסיון לחזור לתמימות. בכל האלבום יש מאמץ מאוד גדול לחזור לאהבה, לתמימות, לאיזושהי עבודה עצמית כזאת. כי הכעס, העלבון והאכזבה כל כך בוערים וחזקים, שנורא קשה לחזור לאיזושהי תמימות, ובסוף הרגשתי שזאת העבודה שאני צריכה לעשות. אני לא יכולה לשנות את העולם אבל יכולה לחזור להאמין באהבה. חלק מהבעיה היא ש'שלום' נהייתה מילת גנאי, והייתי רוצה שאנשים ימשיכו להאמין בשלום, אהבה ותקווה".
באלבום החדש מארחת מושקוביץ גם את אסיא גרינברג, תושבת קיבוץ בארי, שאיתה כתבה שיר. "אסיא כתבה לי מיד אחרי ה-7 באוקטובר ושאלה אם אני יכולה לשלוח לה פלייבקים של מוזיקה שלי, כי היא מאוד אוהבת את המוזיקה שלי", אומרת מושקוביץ, "כמובן שלחתי לה, ואז נפגשנו והתברר שהיא למדה במגמת מוזיקה, ושהיא כתבה כמה דברים אחרי ה-7 באוקטובר. לקחתי את המילים שלה ועשינו איזשהו פינג פונג על המילים, וכתבה בערוץ הצרפתי ארטה סיקרה את המפגש שלנו. במהלך המלחמה הופעתי בפני מפונים בים המלח, אחרי שבהתחלה בקושי הצלחתי לשיר. הראש שלי לא היה מחובר ובקושי הצלחתי לעשות את המשימה הזאת. פתאום ראיתי את המציאות מול העיניים. זה נראה לי כמו דבר מטורף שאי אפשר בכלל לעבור. אני מרגישה שתוך כדי שעבר הזמן, הם נתנו לי תקווה שגם את זה אפשר לעבור. ראיתי איך לאט לאט פתאום כולנו נהיינו יותר בסדר, איכשהו. לא ברור איך. ראיתי שככל שעובר הזמן, הכוח הזה של החיים הוא דבר מטורף. לא הייתי עדה לו לפני זה. איזו חיה משוגעת, הבן אדם. יכול לעבור דברים מטורפים ועדיין להישאר בחיים, לראות את הטוב ולהקשיב למוזיקה. היה לי נראה מטורף שאסיא תשאיר לי הודעה איזה יום יומיים אחרי ה-7 באוקטובר. הייתי מאוד מופתעת מכמה מהר היא ידעה מה יעשה לה טוב".
האלבום החדש מלווה בסדרת רשת שיצרת, "סולדאאוט". בפרק האחרון והמשעשע את מתייעצת עם איש יחסי הציבור שלך, ירון כהן, ואומרת לו בין השאר: "אני מרגישה, ירון, שכאילו אין לרחמים העצמיים שלי מקום. כי אסור לי להרגיש מסכנה כי לכולם יותר קשה ממני".
"בעצם לכולנו יש אשמת ניצולים באיזשהו מקום. כולם מרגישים חרא. ואז פתאום, כשאני מרשה לעצמי להרגיש חרא, מיד אחרי זה אני שופטת את עצמי. אני מרגישה יותר מפעם שאני לא יכולה לשקוע לרחמים העצמיים. זה אמנם טבעי להרגיש רחמים עצמיים לפעמים וזה גם חלק ממה שבנאדם מרגיש, אבל אני מרגישה תקועה באיזושהי לולאה. כל הזמן יש את המפגש עם המציאות הזאת. אם אעצור לחשוב על הדברים אני אפול חזק מאוד".
על השיר "דברים גדולים ממני" אומרת מושקוביץ: "אנחנו בעצם שופטים את העולם כל הזמן. זה טוב, זה רע, צריך לעשות ככה וככה. ברגע שאנחנו אומרים שצריך לעשות ככה וככה, אנחנו לא מתפנים לעבודה פנימית. הרגשתי שיש דברים גדולים ממני, שהכל נהיה גדול עליי. כל הביקורת מכל כיוון. האלימות. הייתי במצב שאני לא יודעת. אולי אני לא צריכה לדעת. זה לא אומר שאני לא אעבור את התקופה הזאת. זאת תפילה לעצמי כרגע. שירים הרבה פעמים יותר חכמים מאיתנו. לא תמיד אני יודעת למה אני כותבת את מה שאני כותבת - אבל זה מקום לרפא את הכאב".
במרץ ימלאו 20 שנה לצאת הסרט "ולקחת לך אישה" של רונית ושלומי אלקבץ, שבו שיחקת בילדותך את בתה של רונית, ובהמשך השנה 60 להולדת רונית ז"ל. מה נותר בך חקוק מההשתתפות בסרט?
"רונית חקוקה לי ממש. זו איזשהו דמות שהלכה איתי ורק בבגרותי הבנתי כמה הושפעתי והערצתי אותה. מאוד אהבתי אותה. היא היתה מאוד אמהית כלפי לפני ובזמן הצילומים על הסט. לא היו לה אז ילדים והיא קראה לי 'הילדה שלי, הילדה שלי'. הרגשתי המון גאווה. כמובן שהיה לי מאוד קשה המוות שלה. לא ידעתי שהיא חלתה כי לא היינו בקשר הרבה שנים. לא מזמן ראיתי את שלומי, דיברנו והתחבקנו".
את חתומה על הלהיט "עצות". מה העצות הכי טובה שקיבלת מהורייך, דמויות בולטות בעולם התרבות - המחזאי שלומי מושקוביץ והבמאית דדי ברון?
"אבא שלי תמיד היה אומר לי: 'תעשי רק את העבודה שלך'. יש את המסביב, יש את אם זה התקבל או לא התקבל. הוא תמיד היה אומר לי 'תעשי את התפקיד שלך'. אני מאוד מתחברת לזה וזה מאוד מלווה אותי. אני מרגישה שעם הזמן אני יותר ויותר מחויבת לייעוד שלי. גם במלחמה עכשיו, אני מרגישה שזאת לא בחירה וזו לא פריבילגיה - אלא משהו שאני צריכה לעשות. זה החוזה שלי עם השטן, לא תמיד זה קל, אבל אני מרגישה שאני צריכה פשוט לעשות את העבודה שלי, את מה שמצווה עליי לעשות, ולהסתכל כמה שפחות לצדדים. ולאמא שלי אין עצות בשבילי. היא הדבר הכי מדהים שקרה בעולם, והיא רק מרימה לי ורק אומרת לי כמה אני הכי טובה ונפלאה".