שיר הלל לקשרים אנושיים: קראו פרק ראשון מתוך "האישה המוזרה והעיר הגדולה"

לאונרד ואני שותים קפה במסעדה במידטאון.
"אז מה," אני אומרת. "איך החיים שלך בימים אלה?"
"כמו עצם בגרון," הוא אומר. "לא מצליח לבלוע ולא להקיא. כרגע אני מנסה רק לא להיחנק."
לאונרד חברי הוא הומו שנון, אינטליגנטי, ומתייחס לאומללות שלו בדרך מתוחכמת. התחכום הזה ממריץ. פעם אחת, כמה מאיתנו קראו את הממואר של ג'ורג' קֶנאן ונפגשנו כדי לדון בספר.
"איש תרבות פיוטי," אמר מישהו.
"לוחם קר רוח חדור נוסטלגיה," אמר אחר.
"תשוקות חלשות, שאיפות חזקות, ותחושת עצמי יציבה בעולם," אמר שלישי.
"האיש הזה השפיל אותי כל חיי," אמר לאונרד.
האופן שבו לאונרד תפס את קנאן חידש בי את ההתלהבות מהיסטוריה רוויזיוניסטית — הדרמה המבויתת שבה רואים את העולם מדי יום מחדש מבעד לעיני מי שנעשה לו עוול — והזכיר לי למה אנחנו חברים.
לאונרד ואני חולקים בינינו את פוליטיקת הנזק. בכל אחד מאיתנו בוערת התחושה שנולדנו לאי-צדק חברתי קבוע מראש. הנושא שלנו הוא חיים שלא נחיו. השאלה לכל אחד מאיתנו: האם היינו מייצרים את חוסר השוויון אלמלא היה שם מלכתחילה — הוא הומו, אני "האישה המוזרה" — לשימושן של הטרוניות שלנו? לשאלה הזאת מוקדשת החברות שלנו. למעשה, השאלה מגדירה את החברות שלנו — מעניקה לה את אופייה ואת אופן הביטוי שלה — ומאירה את הטבע המסתורי של מערכות יחסים רגילות בין אנשים, יותר מכל אינטימיות אחרת שאני מכירה.
יותר מעשרים שנה לאונרד ואני נפגשים פעם בשבוע להליכה, ארוחת ערב, וסרט, בשכונה שלו או בשכונה שלי. פרט לשעתיים בקולנוע, אנחנו בקושי עושים משהו נוסף מלבד לדבר. אחד מאיתנו אומר תמיד, אולי נקנה כרטיסים להצגה, לקונצרט, לערב קריאה, אבל איש מאיתנו לא מסוגל לתכנן את הפגישה זמן-מה מראש. האמת היא שהשיחות בינינו הן המספקות ביותר לשנינו, ואיש מאיתנו לא מסוגל לוותר עליהן אפילו לשבוע אחד. מה שמושך אותנו כל כך זה אל זה הוא האופן שבו אנחנו מרגישים לגבי עצמנו כשאנחנו משוחחים. פעם צילמו אותי שני צלמים באותו יום. בכל תצלום זאת הייתי אני, בהחלט אני, אבל מצאתי שבתצלום אחד פני נראו שבורות ומרובות זוויות, ואילו בתצלום השני הן נראו כמו יצירה. כך זה גם איתי ועם לאונרד. הדימוי העצמי שכל אחד מאיתנו מציג בפני האחר הוא זה שאנחנו נושאים בראשינו: הדימוי שגורם לנו להרגיש קוהרנטים.
אז למה, תשאלו, איננו נפגשים לעתים תכופות יותר מפעם בשבוע, סופגים יותר מהעולם ביחד, מעניקים זה לזה את הנחמה שבשיחה יומיומית? הבעיה היא, שלשנינו יש נטייה לַשלילי. יהיו הנסיבות אשר יהיו, בעיני שנינו הכוס תמיד חצי ריקה. או שהוא מעלה לדיון אובדן, כישלון, תבוסה — או אני. איננו מסוגלים להתגבר על עצמנו. היינו רוצים להיות שונים, אבל ככה שנינו מרגישים כלפי החיים: וכפי שאנחנו מרגישים כלפי החיים, כך אנו חווים אותם, באופן בלתי נמנע.
ערב אחד במסיבה היו לי חילוקי דעות עם חבר שלנו שמפורסם בכישורי הוויכוח שלו. בהתחלה הגבתי בעצבנות לכל התרסה שלו, אבל עד מהרה התעשתי ועמדתי על שלי בהצלחה גדולה משלו. אנשים התקהלו סביבי. זה היה נפלא, הם אמרו, נפלא. פניתי בהתלהבות אל לאונרד. "היית עצבנית," הוא אמר.
בפעם אחרת נסעתי לפירנצה עם האחיינית שלי. איך היה? שאל לאונרד. "העיר יפה," אמרתי, "האחיינית שלי נהדרת. אתה יודע שזה קשה להיות עם מישהו עשרים וארבע שעות ביממה במשך שמונה ימים, אבל הסתדרנו מצוין ביחד, צעדנו קילומטרים לאורך הארנו, הנהר הזה יפהפה." "כמה עצוב," אמר לאונרד. "שעצבן אותך להיות כל כך הרבה זמן עם האחיינית שלך."
בפעם שלישית נסעתי לסוף-שבוע בחוף הים. יום אחד היה גשום, השני שטוף שמש. לאונרד שאל שוב איך היה. "מרענן," אמרתי. "הגשם לא הרתיע אותך," הוא אמר.
אני מזכירה לעצמי איך קולי שלי יכול להישמע. קולי אשר חדור תמיד שיפוטיות, לעולם לא חדל לציין את הפגמים, ההיעדר, אי-השלמות. קולי שלעתים קרובות כל כך גורם לעיניו של לאונרד לעפעף בעצבנות ולשפתיו להיקפץ.
בסיומו של ערב ביחד, אני או הוא עשויים להציע מתוך דחף שניפגש שוב במהלך השבוע, אבל רק לעתים נדירות הדחף מתקיים מספיק זמן כדי שנפעל לפיו. אנחנו מתכוונים לכך, כמובן, כשאנחנו נפרדים — רוצים יותר מכול לחדש את הקשר מיד — אבל כשאני עולה במעלית לדירתי, אני מתחילה להרגיש על עורי את ההשפעה החושית של ערב מלא אירוניה ושיפוט שלילי. שום דבר רציני, רק נזק שטחי — אלף דקירות סיכה קטנטנות על פני זרועותי, צווארי, חזי — אבל היכנשהו בתוכי, במקום שאפילו איני יכולה לנקוב בשמו, אני מתחילה להתכווץ מהאפשרות להרגיש זאת שוב בקרוב.
חולף יום. ועוד אחד. אני חייבת להתקשר ללאונרד, אני אומרת לעצמי, אבל שוב ושוב היד שאמורה להיות מושטת לטלפון לא מצליחה לזוז. כנראה גם הוא מרגיש כך, מפני שגם הוא אינו מתקשר. הדחף שאינו ממומש מצטבר לכדי תבוסתנות. התבוסתנות מתקשחת ונהפכת לאדישות. כשמעגל הרגשות המעורבים — השיתוק שנהפך לתבוסתנות שנהפכת לאדישות — משלים את ההקפה, ההשתוקקות להיפגש נעשית דחופה שוב והיד המושטת אל הטלפון תשלים את המשימה. לאונרד ואני רואים את עצמנו כחברים אינטימיים מפני שהמעגל שלנו אורך שבוע בלבד.

אתמול, כשיצאתי מהסופרמרקט שבקצה הרחוב, ראיתי מזווית העין קבצן שבדרך כלל ממוקם לפני החנות: בחור לבן קטן שידו מושטת באופן קבוע ופניו מלאות נימי דם. "אני צריך לאכול משהו," הוא יילל כרגיל, "זה כל מה שאני רוצה, משהו לאכול, תעזרו לי בבקשה, רק משהו לאכול." כשחלפתי על פניו שמעתי קול מאחורי אומר, "הנה, אחי. אתה רוצה משהו לאכול? הנה משהו לאכול." פניתי לאחור וראיתי גבר שחור נמוך בעל עיניים קרות עומד מול הקבצן, משולש פיצה בידו המושטת. "בחייך, גבר," התחנן הקבצן, "אתה יודע מה אני..." קולו של האיש נעשה קר כמו עיניו. "אמרת שאתה רוצה לאכול משהו. הנה משהו לאכול," הוא חזר. "קניתי את זה בשבילך. תאכל את זה!" הקבצן נרתע באופן גלוי לעין. האיש הפנה אליו את גבו והשליך בשאט נפש את הפיצה לפח.
כשהגעתי לבניין שלי לא יכולתי שלא לעצור ולספר לחוזה, השוער — הייתי חייבת לספר למישהו — מה קרה זה עתה. עיניו של חוזה נפערו. כשסיימתי הוא אמר, "אה, מיס גורניק, אני יודע בדיוק למה את מתכוונת. אבא שלי נתן לי פעם סטירה בדיוק על אותו הדבר." עכשיו העיניים שלי נפערו. "היינו במשחק בייסבול, וקבצן ביקש ממני משהו לאכול. אז קניתי נקניקייה ונתתי לו. אבא שלי הכניס לי סטירה. 'אם אתה כבר עושה משהו,' הוא אמר, 'תעשה אותו כמו שצריך. אתה לא קונה למישהו נקניקייה בלי לקנות לו גם שתייה!'"

ב-1938, כמה חודשים לפני מותו, כתב תומס וולף לעורך מקסוול פרקינס, "היתה לי 'תחושת בטן', ורציתי לכתוב לך ולספר לך... שתמיד אחשוב עליך וארגיש כלפיך כמו בארבעה ביולי לפני שלוש שנים כשבאת אלי לסירה, ויצאנו לבית קפה על גדת הנהר ושתינו ואחר כך עלינו לגג של בניין גבוה, וכל המוּזרוּת והתהילה והעוצמה של החיים ושל העיר היו מתחתינו."
כמובן, העיר היתה ניו יורק — עירם של ויטמן וקריין — אותו הֶקשר אגדי שברא את המיתוס של הגאון הצעיר המגיע אל עיר הבירה של העולם, כמו חיזיון חילוני של הבשורה על הולדת ישו, כשהעיר ממתינה לגאון הצעיר הזה, לו ורק לו, שיחצה את הגשר, יצעד בשדירה, יטפס אל גג הבניין הגבוה ביותר, היכן שיכירו בו סוף-סוף כדמות ההירואית שהוא יודע שהינו.
זאת לא העיר שלי כלל. העיר שלי היא עירם של הבריטים המלנכולים — דיקנס, גיסינג, ג'ונסון, במיוחד ג'ונסון — זאת העיר שבה אף אחד מאיתנו לא הולך לשום מקום, אנחנו כבר שם, אנחנו, המקורקעים הנצחיים שנודדים ברחובות האכזריים הנהדרים בחיפוש אחר העצמי המשתקף אלינו מעיני הזר.
בשנות הארבעים של המאה השמונה-עשרה צעד סמואל ג'ונסון ברחובות לונדון כדי לרפא את עצמו מדיכאון כרוני. הלונדון שבה צעד ג'ונסון היתה עיר מוכת מגפה: ביוב פתוח, מחלות, עוני; מחסור; מוארת באבוקות מעשנות; גברים שיספו זה את גרונו של זה בסמטאות נטושות בחצות הלילה. על העיר הזאת אמר ג'ונסון, "כאשר אדם עייף מלונדון, הוא עייף מהחיים."

עבור ג'ונסון העיר היוותה תמיד אמצעי לצאת מהחשיכה, המקום שקיבל את חוסר השקט העמוק שלו, את אי-הנחת התהומית שלו. הרחובות משכו אותו החוצה מתוך בדידות קודרת, איחדו אותו מחדש עם האנושות, החיו בו את נדיבותו הטבעית, השיבו לו את חוּמוֹ של האינטלקט שלו עצמו. ברחוב הגיע ג'ונסון לתובנותיו הנצחיות; כאן הוא מצא את חוכמתו. מאוחר בלילה, כשיצא לחפש שיחת בית מרזח, רווח לו כשראה את מצוקתו משתקפת בבני שיחו: אלה ששתו ושוחחו על האדם ועל אלוהים עד שהפציע השחר, מפני שכמוהו, איש מהם לא רצה ללכת הביתה.
ג'ונסון שנא את חיי הכפר ופחד מהם. הרחובות הסגורים, השקטים הביאו אותו לכדי ייאוש. בכפר נוכחותו המשתקפת לא היתה בנמצא. הבדידות נעשתה בלתי נסבלת. משמעותה של העיר היתה שהיא גרמה לבדידות להיות נסבלת.

"האישה המוזרה והעיר הגדולה" / ויוויאן גורניק. מאנגלית: רחל פן. פן הוצאה לאור וידיעות ספרים. 152 עמודים.