וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חנוך לוין לא תמיד עומד במבחן הזמן אבל תמיד רלוונטי למציאות שלנו: ביקורת ספר

עודכן לאחרונה: 31.1.2024 / 15:59

הספר "חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות" של מולי מלצר מדגים כיצד הדמויות של המחזאי נותרו דו-ממדיות פעמים רבות, ועם זאת מוכיח שוב עד כמה יצירתו היא מפתח חשוב להתבוננות מעמיקה בחיינו כאן ועכשיו

כריכת הספר "חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות" מאת מולי מלצר. ספרי עליית הגג,
כריכת הספר "חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות" מאת מולי מלצר/ספרי עליית הגג

ביולי 1967, כמה שבועות אחרי תום מלחמת ששת הימים, נשא האלוף שמואל גונן (גורודיש), אז מפקד חטיבת שריון, נאום שנודע יותר מאוחר בשמו: אחי גיבורי התהילה, ונחרת בזיכרון הציבורי לא מעט בשל האזכור הבולט שלו בספרו של שבתי טבת, "חשופים בצריח" - הנמכר ביותר בין ספרי פולחן הגנרלים שראו אור לאחר מלחמת ששת הימים. באותו נאום מפורסם אומר בין השאר גורדיש: "בכל מקום שעברנו, השארנו מאחורינו שלדים שרופים, טנקים מתפוצצים וגוויות חרוכות. אל המוות הֵישרנו מבט, והוא - השפיל את עיניו...".

חנוך לוין, אז סטודנט צעיר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, עורך מעין פרודיה אכזרית על דברי האלוף בקברט "את אני והמלחמה הבאה", שהוצג בפעם הראשונה באוגוסט 1968, שנה אחרי המלחמה. וכך כותב בין השאר לוין: "ב־11 דקות הצלחנו להשמיד, לחסל, להפיץ, לרמוס, לרסק, לחתוך, לקצץ, לפצפץ ולמעוך את אויבינו. אומנם, לא קלה הייתה המערכה. מחיר דמים יקר שילמנו. אך בהתקלנו במוות הישרנו מבטנו אל עיניו, צחקנו בפניו, ירקנו על חרמשו וטינפנו את חורי גולגולתו עד שהתביישה בו אמו..."

הדברים האלה מופיעים בין השאר בספרו החדש של מולי מלצר, "חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות", שיצא לאחרונה בספרי עליית גג, ידיעות אחרונות. מלצר עבד עם חנוך לוין כעורך במהלך 15 השנים האחרונות לחייו של חנוך. העבודה המשותפת שלו עם המחזאי והעיסוק הנמשך בכתביו גם שנים אחרי מותו, הקנו למלצר היכרות אינטימית מעמיקה עם הכתיבה של לוין לסוגיה. בספר הזה הוא מביא את המבט האישי שלו על צדדים שונים ביצירה שלו.

אני כותב את הדברים האלה בבוקר הקשה שבו נודע על נפילתם של 21 חיילי מילואים מפגיעה של טיל נ"ט לא רחוק מקיבוץ כיסופים על גבול הרצועה. נדמה שהעצב הגדול שממלא את כולנו מאז פרצה המלחמה הקשה בשבת של 7 באוקטובר, שב ומזכיר לנו כמה רלוונטי ואקטואלי הטקסט של לוין, שנכתב לפני יותר מחמישים שנה, וכמה ריקים וחלולים הם דברי אותו אלוף נערץ - הניצחון המיוחל על האויב עדיין רחוק ובלתי מושג גם בימינו.

הטקסט הזה שציטטתי כאן מופיע בערך באמצע הספר של מלצר - מקום שבו הוא מבקש דווקא להדגים איך לוין זונח לאט לאט את הפוליטי והקונקרטי, ועובר לטפל בנושאים אנושיים וכללים יותר שבאו לידי ביטוי במחזות המאוחרים יותר של לוין כמו "אשכבה", "הילד חולם" ו"ההולכים בחושך".

מלצר מביא בספרו כמה אבחנות חשובות, אם כי לא לגמרי חדשות, על אופי הכתיבה של חנוך, כמו למשל על העובדה שלדמויות של לוין אין רקע פסיכולוגי ואין "עבר" (אבא מכה, אמא מתעללת וכו') והן כל כולן מדברות את ההווה - "נדמה שכיום אי אפשר לקרוא יצירה עכשווית" כותב מלצר, או לצפות בסרט או בסדרת טלוויזיה, "בלי לחשוב על המניעים הפסיכולוגיים של הדמויות: לא רק לָמה הן אומרות/עושות כך־וכך, אלא גם מה זה אומר על המבנה הנפשי שלהן - הטראומות, ההדחקות והתסביכים..."

לוין אפילו נוטה ללעוג לפן הזה. כך למשל בתסריט שכתב לסרט "פנטזיה על נושא רומנטי" מופיע פסיכיאטר בשם פרופסור לוץ, וכשגיבור הסרט מר קולף מאיים להתאבד, הוא "מפציץ" אותו בכל הז'רגון הפסיכולוגיסטי המוכר: "את השעה הקרובה של הטיפול נקדיש לשיחה על החוויות המיניות של הגיל הטרום־אינפנטילי, האינפנטילי והפוסט־אינפנטילי שלך".

עוד בוואלה!

"ופתאום בוקר": הספר החדש של נעמה דעי מלא ביופי ובעצב שאין לו שיעור

לכתבה המלאה

בכלל, כל דיון מעמיק בקורפוס הענק של היצירה של לוין, מחייב להודות שלא כל הטקסטים שלו עומדים היום במבחן הזמן. כך למשל מביא מלצר בין השאר התייחסות של הבמאי והמנהל האמנותי עודד קוטלר, שהיה בין הראשונים שתרמו להעלאת המחזות של לוין על הבמה ("חפץ" בתיאטרון חיפה ויותר מאוחר "הפטריוט" בתיאטרון נווה צדק).

קוטלר אומר בין השאר את הדברים הבאים: "אי־הסכמתו של חנוך להיחשף בכתיבתו והסתתרותו מאחורי הדמויות שלו, אבות־הטיפוס השונים, יצרו את הייחוד שלו בכתיבתו הגאונית, ובה במידה, לעניות דעתי, הפך את דמויותיו לדו־ממדיות. הוא כאילו החסיר מהן ממד אחד, שאפשר לקרוא לו "הממד הנפשי". לדמויותיו אין כמעט עבר, וההווה שלהן הוא פרי ההכרח הרגעי, הדחוס כל כך".

נדמה גם על פי הספר החכם והמפורט של מלצר, שעיקר כוחו של לוין בא לידי ביטוי במחזותיו המאוחרים. שם "אמת" אחת מתנגשת ב"אמת" שנייה, בלי יכולת להכריע. הנה אחד הרגעים המרטיטים במחזה "אשכבה":

הזקן פוגש את האם הצעירה על גדת הנהר אחרי שחזרה מביקור אצל החובש בעיר. הזקן מתמלא חמלה, מבקש לנחם אותה ואומר לה: הנה, אלטף אותך כדי שתוכלי לבכות קצת. אילו בכית היה לך קל יותר. והאם הצעירה עונה לו: אילו בכיתי, אדוני, היה קל יותר לָעולם. היו אומרים: "יש עוול, אך יש גם פורקן". לא אבכה. ואם ישאלו אותי: "לא ניצַבת אף פעם על איזו פרשת דרכים?" - אענה: "ניצבתי. לפנות ערב אחד, על קבר התינוק שלי, יכולתי לבכות ויכולתי לשתוק. והחלטתי".

זה טקסט שחושף יותר מכל את היכולת של לוין להתבונן באומץ בפן הטראגי של הקיום האנושי. שתי התפיסות - בכי לשם הקלה ופורקן רגשי מול הסירוב הנחוש של האם לעשות כך, מהדהדות כאמור בעוצמה עד היום דווקא משום שקשה לנחש איפה באמת המחבר לוין "מסתתר" ואיזה עמדה מועדפת עליו.

כך או כך, הספר הזה שב ומוכיח כמה העיסוק ביצירה של חנוך לוין הוא מעין מפתח חשוב להתבוננות מעמיקה בחיינו כאן ועכשיו (בימים אלה ממש מועלית גם אופרה על פי יצירותיו), והוא עוזר לנו להבין איך הפך לוין למחזאי הישראלי המוכר ביותר בעולם.

seperator

"חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות" / מולי מלצר. הוצאת ספרי עליית גג, ידיעות אחרונות. 230 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully