בהשראת סיפור אמיתי: קראו פרק ראשון מתוך "תא הטלפון בקצה העולם"

מערבולת אוויר הכתה בצמחי הגן התלול ורחב הידיים של בֶּל־גָרדִיָה.
כדי להתגונן מפניה, הרימה האישה אינסטינקטיבית את מרפקה מול פניה וקימרה את גבה. אבל מיד התעשתה והזדקפה.
היא הגיעה לפני עלות השחר, היא ראתה את האור עולה אבל השמש נותרה חבויה. היא פרקה את השקים הגדולים מהמכונית: חמישים מטרים של גלילי ניילון עבה, סרטי הדבקה, עשר קופסאות בורגי־טבעת לחיבור לקרקע, ופטיש עם ידית לנשים. בקוֹנָן, חנות כלי עבודה ענקית, ביקש המוכר בנימוס לראות את כף ידה, בשביל מידת הידית, אבל היא נרתעה.
היא ניגשה במהירות לתא הטלפון, הוא נראה לה שברירי, כאילו עשוי צמר גפן מתוק ומִקצֶפֶת, כאילו אינספור אצבעות כירסמו בו. הרוח כבר הפכה לסוּפה, אין עוד זמן.
הן עבדו ללא הפוגה על גבעת אוטסוצ'י במשך שעתיים תמימות: היא עטפה ביריעות את תא הטלפון, את הספסל, את שלט הכניסה ואת המעבר המקושת בתחילת השביל, והרוח לא חדלה לרגע להכות בה. מפעם לפעם חיבקה את עצמה מבלי משים, כדרכה זה שנים עת הוצפה ברגשות, אבל אחרי כל פעם נעמדה מחדש, זקפה את גווה וקראה תיגר על חשרת העננים, שכבר כיסתה כמעט לגמרי את הגבעה.
רק בסוף, כשנדמה לה שהיא חשה בפיה את טעם הים, כאילו עלה האוויר מלמטה והפך את העולם על ראשו, היא חדלה. היא ישבה תשושה על ספסל עטוף כמו גולם של תולעת־משי, ושִכבה עבה של אדמה דבוקה לסוליותיה.

אם ייפול העולם, אמרה לעצמה, היא תיפול איתו, אבל אם יש אפשרות קלושה להחזיק אותו על הרגליים, או אפילו בשיווי משקל רופף, היא תשקיע כל פירור אנרגיה שנותר בה כדי לעזור לו.
העיר למטה עדיין ישנה. כמה פנסים דולקים הטילו צבע על החלונות, אבל בגלל הטייפון הצפוי רוב התריסים נותרו סגורים, ופתחיהם מאובטחים בלוחות עץ. היו שהניחו שקי חול מחוץ לדלתות, כדי למנוע מהרוח לתלוש אותן בטירופהּ ולהציף את החדרים.
למרות זאת נראתה יוּאי אדישה לגשם ולקדרות המתגברת של השמיים. היא הביטה בפועלה: מפרשי הניילון וסרט ההדבקה שבעזרתם חיתלה וקיבעה את התא, את ספסל העץ, את שורת לוחות האבן על השביל, את המעבר המקושת בכניסה ואת השלט שעליו נכתב "טלפון הרוח".
הכול היה מרובב בעפר ובנתזי מים. גם אילו היה הטייפון זורק או תולש משהו, היא הייתה נשארת שם כדי להשיבו למקומו.
יואי לא תפסה את האמת הבסיסית ביותר: שבריריות אינה שוכנת בחומר אלא בבשר. ניתן לתקן או להחליף חפץ, אבל לא את הגוף. אולי הגוף חזק מהנפש — כי נפש שמתרסקת מתרסקת לנצח, אבל הוא חזק פחות מעץ, מעופרת ומברזל. אפילו לרגע לא הדאיגה אותה הסכנה האישית לה עצמה.
"כבר הגיע ספטמבר," לחשה יוּאי והתפעלה מהכתם השחור בשמיים שהתקרב ממזרח. נָגָצוּקי, 長月, "חודש הלילות הארוכים", כמאמר השֵם שהוענק לו בימי קדם. ובכל זאת זכרה שחזרה על אותו משפט מדי חודש בחודשו, כבר הגיע נובמבר, כבר הגיע דצמבר. כבר הגיע אפריל, אמרה, ואחר כך מאי וכן הלאה, סופרת את הימים בזה אחר זה, החל מאחד־עשר במרס 2011.
כל שבוע היה מאבק, כל חודש היה עוד פרק זמן שפשוט הצטבר בעליית הגג, לשימוש עתידי שמי יודע אם יגיע אי־פעם.

היה ליוּאי שיער ארוך, שחור משְחור, ובכל זאת בלונדיני בקצוות, כמו צמיחה שמתחילה מלמטה בדרך לפסגה. מאז שאמה ובתה נסחפו באסון של הים, לא צבעה עוד את שֹערה. במקום זה קצצה אותו קצת מדי פעם, ולבסוף הניחה לו לצמוח ככה, כמו הילה
חֲרֵבָה. צבע השיער, הפער בין הצהוב של העבר לבין השחור הטבעי, סיפרו בסופו של דבר את משך האבל. הוא הפך למין לוח שנה מאז האירוע.
אִם שרדה, היא חייבת את הישרדותה קודם כול לגן הזה, לתא הלבן עם הדלת העקומה ולטלפון השחור התלוי על מדף ליד המחברת. האצבעות חייגו מספר אקראי, האפרכסת הוצמדה אל האוזן, והקול נשפך לתוכה. לפעמים בכתה, פעמים אחרות דווקא צחקה, כי החיים יודעים להיות מגוחכים גם בהתרחש טרגדיה.
וכעת הטייפון כמעט כיסה אותה, יוּאי הרגישה אותו מגיע.
סופות טרופיות היו אירוע שגרתי באזור, במיוחד בקיץ. הן עירבלו את הנוף, הפכו את הגגות ופיזרו את הרעפים על הקרקע כאילו היו זרעים, ובכל פעם סוּזוּקי־סאן, השומר של בֶּל־גָרדִיָה, גונן באהבתו על הגן בשימת־לב מתמדת.
אלא שהפעם הודיעו מראש שהטייפון יהיה נורא וסוּזוּקי־סאן לא יהיה שם. השמועה שאולי הוא חולה התפשטה במהירות. לא היה ברור עד כמה מצבו חמור, אבל ידעו שהוא אושפז בבית החולים לבדיקות.
אם הוא לא יגן על המקום, מי יעשה זאת?
בעיני יוּאי נראה הטייפון כילד שמתכנן, בקנאה זדונית, לשפוך דלי מים על ארמון חול של ילד אחר, דרוּך פחות, תמים יותר, הוא צופה בו ממרחק, מאחורי סלע, נכון להכות בו.
מיקום העננים השתנה ללא הרף, שם למעלה הכול טס מהר, נראה שהאור מחיש את פעמיו מערבה. מרגע לרגע הנמיך עוד קצת לעברה, כמו יד המונחת על הגבעה, כדי להרגיש אם אכן יש לה חום או שהיא מעמידה פנים.
כשיללת הרוח ניגרה על הגן, הכול השתטח תחת זעמה, אל תפגעי בי, נדמה שלחשה.
רעמתה של יוּאי נפרעה, התנפחה כמו מדוזה, נמשכה לכאן ולשם ושוב תפחה. די היה להביט בראשה כדי לנחש לאן נושבת הרוח, השריקה החורשת־רע שקָדמה לעקירת הצמחים, פרח ההִיגָן־בָּנָה הארגמני, הפרח של מינרווה, פרח המתים; ההורטנזיה נטולת הפרחים חזרה להיות שיח; התפרחת הלבנה של הפוּסֶנקָצוּרָה עם פירותיו הירוקים, שהילדים צילצלו בהם כמו בפעמונים.
אף שנאלצה להיאבק להישאר על רגליה, הרגישה צורך לרכון עוד פעם אחת כדי לוודא שהכול מוגן. פה ושם נגררה על הקרקע, הטילה את כובד משקלה כנגד המתרס, עד שהחישה את צעדיה על לוח הריצוף האחרון של השביל. היא בדקה שוב בשבע עיניים את הקרסים שבאמצעותם הידקה את היריעות לתא הטלפון. היא חתרה ברוח בזרועותיה, כאילו היא שוחה.
אחד מלוחות השביל חרק, ויוּאי נזכרה בבתה שכינתה בשם "ופלים" את לוחות האבן שכיסו את תעלות הניקוז ליד הבית.
היא חייכה, אסירת תודה על הזיכרון שצף.
בַּילדוּת נתפס האושר כחפץ. רכבת צעצוע שצצה מתוך סל, מעטפת הניילון של פרוסת עוגה. ואפילו תצלום שאנחנו מופיעים במרכזו, העיניים כולן מרוכזות רק בנו.
בבגרות הכול נהיה מסובך יותר. האושר הוא הצלחה, עבודה, גבר או אישה, אלה כולם דברים מעורפלים, מתישים. עם קיומו של אושר, וגם בהיעדרו, הוא הופך יותר מכול למילה.
הנה, חשבה יוּאי, הילדות מלמדת דווקא משהו אחר, שמספיק להושיט את היד בכיוון הנכון כדי להשיג אותו.
מתחת לעיסת השמיים האפרפרה נותרה זקופה על עומדה אישה כבת שלושים, למרות הכול. היא הירהרה בשאלה אם השיטה הזאת עשויה להיות אושר, היא הלכה לאיבוד במחשבה הזאת כמו בימים שבהם הלכה לאיבוד בספרים, בסיפורים של אחרים שמאז ילדותה נראו לה כולם, ללא יוצא מן הכלל, יפים יותר מסיפורה שלה. היא אפילו תהתה אם זאת אינה הסיבה לכך שבחרה לעבוד ברדיו. היא הקשיבה מוקסמת לחייהם של אחרים, אבדה בסיפוריהם.
כבר כמה שנים נבע אושרה של יוּאי מאותו תא טלפון, מאותו מכשיר שחור שהמספרים אחת עד אפס מסודרים בו במעגל בחזית. כשאוזנה צמודה לאפרכסת היא הלכה לאיבוד בנוף הגן, על אותה גבעה בצפון־מזרח יפן. ממִפתַח הצוואר המשולש של האדמה ביצבץ גם הים, היא חשה בניחוח הרוחש של המלח. שם חלמה יוּאי לדבר עם בתה, שחייה נעצרו בגיל שלוש, ועם אִמה, שחיבקה אותה עד הסוף.
וכאשר האושר הופך לחפץ, דברים אחרים שמאיימים על ביטחונו הם האויב. הם יכולים להיות בלתי מוחשיים כמו הרוח, או כמו הגשם שיורד מלמעלה.
גם במחיר חייה נטולי הערך, יוּאי לעולם לא הייתה מניחה שיאוּנה רע לאותו חפץ, ולמקום שממנו שלחה את קולה.

1
היא שמעה עליו לראשונה ברדיו. מאזין טילפן בסוף התוכנית כדי לספר מה עזר לו להתאושש לאחר מות אשתו.
הם דנו בכך בהרחבה במערכת לפני שהחליטו על נושא הפרק. כולם ידעו עליה, על התהום בתוכה. אבל יוּאי התעקשה, היא תוכל למסֵך כל דבר שיצוף. דווקא מפני שסבלה כל כך, שום כאב לא יוכל לגעת בה יותר.
"מה הֵקל עליכם לקום בבוקר וללכת למיטה בערב אחרי אובדן נורא? מה מאפשר לכם להרגיש טוב אחרי האֵבל?"
מתברר שהפרק היה הרבה פחות קודר מהצפוי.
אישה אחת מאָאוֹמוֹרי סיפרה שכשהיא עצובה היא מבשלת: היא מכינה פשטידות מתוקות ומלוחות, עוגיות מקרון, ריבות, מנות קטנות כמו קרוקטים או דגים צלויים בסוכר ורוטב סויה, ירקות מבושלים שהיא מכניסה לבנטו, היא אפילו קנתה מקפיא נפרד כדי שתוכל להפשיר אותו כשמתחשק לה. היא הקפידה להפשיר את האוכל בזמן להינה־מצורי, חג הבנות החל בשלושה במרס, היום שבו חגגה בעבר עם בתה. היא הייתה בטוחה שכשתראה את תצוגת הבובות בסלון, המדרגות עם הבובות השונות שסימלו את המשפחה המלכותית, תחוש צורך דוחק לקלף, לחתוך, לחלוט. הבישול נתן לה הרגשה טובה, אמרה, עזר לה להכניס שוב את הידיים לעולם.
פקידה צעירה מאָאִיצ'י טילפנה כדי לומר שהיא הולכת לבתי קפה כדי ללטף כלבים, חתולים וחמוסים, כן, בעיקר חמוסים. מספיק שתחכך את אפם הקטן בין ידיה, וחוזרת אליה שמחת החיים. זקן אחד לחש, כדי שקולו לא יגיע לאשתו בחדר השינה, הוא הודה שהוא מהמר בפָּצִ'ינְקוֹ. איש עסקים, שהתייחס לפרידה מחברתו כמו לאבל, התחיל לשתות ספלים של שוקו מריר ולזלול סֶנְבֵּיי.
כולם חייכו כאשר עקרת בית מטוקיו, אישה כבת חמישים שאיבדה את חברתה הטובה ביותר בתאונה, סיפרה שהתחילה ללמוד צרפתית, והיה די בכך שתשנה את נגינת קולה, עם הרי"ש הגרונית וההגייה המסובכת, כדי להשלות את עצמה שהיא מישהי אחרת. "אף פעם לא למדתי שפה אחרת, אין לי שום כישרון, אבל אתם לא מתארים לעצמכם כמה עושה לי טוב להגיד 'בונז'וּרררררר'."
שיחת הטלפון האחרונה הגיעה לעומת זאת מאִיוָוטֶה, אזור האסון משנת 2011. מפיקת התוכנית שלחה מבט מלא משמעות בטכנאי הקול, הוא התבונן ארוכות במגישה ואז השפיל את מבטו ללוח הבקרה, והותיר אותו שם עד סוף השיחה.
כמו יוּאי, איבד המאזין את אשתו בצונאמי, המים עקרו את ביתו, גופה נסחף בין השברים: היא סוּוגה בין היוּקוּאֶה פוּמֵי, אלה ש"אבדו עקבותיהם", הנעדרים. כעת הוא גר בבית בנו, בלב האי, מקום שבו הים הוא רעיון מופשט בלבד.
"בקיצור," בקע הקול ששאף סיגריה בהפסקות קצרות, "יש תא טלפון באמצע גן, על גבעה מבודדת מכל השאר. הטלפון לא מחובר, אבל הרוח נושאת את הקולות. אני אומר הלו יוקו, מה שלומך? ונדמה לי שאני חוזר להיות כמו פעם, אשתי מקשיבה לי מהמטבח, עסוקה תמיד בארוחת בוקר או ערב, ואני רוטן כי הקפה שרף לי את הלשון.
"אמש קראתי לנכד שלי את הסיפור על פיטר פן, הילד המעופף שאיבד את הצל שלו והילדה שתפרה לו אותו לסוליות, הנה, אני מאמין שככה גם אנחנו כשאנחנו הולכים לגבעה הזאת: אנחנו מנסים להחזיר את הצללים שלנו."
שתיקה נפלה על כולם במערכת, כאילו חפץ זר ועצום נחת פתאום ביניהם.
גם יוּאי, שכרגיל חותכת במיומנות נאומים ארוכים מדי בכמה מילים מדודות, לא נשמה. רק כאשר השתעל האיש והמפיקה עימעמה את קולו, נראה שיוּאי התעוררה מחלום. היא הציגה בזריזות את הקטע המוזיקלי הבא, והופתעה מהכותרת, המקרית לחלוטין: מקס ריכטר, גברת דאלוויי: בגן.
הגיעו עוד הודעות רבות נוספות באותו לילה, הן המשיכו להגיע גם כאשר יוּאי כבר הייתה על הרכבת הלפני אחרונה לשִׁיבּוּיָה והאחרונה לקיצִ'יג'וֹג'י.
היא עצמה את עיניה, אף שהשינה לא הגיעה. היא חזרה שוב ושוב למילותיו של המאזין, כאילו שאם תלך בעקבותיהן הלוך ושוב באותה דרך, תשים לב אט־אט לפרטים חדשים. תמרור, שלט, בית מגורים. היא נרדמה רק כאשר הייתה בטוחה, שלמדה בעל־פה את המסלול.
ביום המחרת, לראשונה מאז מות אִמה ובתה, ביקשה יוּאי שני ימי חופשה.
היא התניעה את המכונית, מילאה דלק, ובעזרת הג'י־פי־אס ששיגר רצף הוראות, יצאה לדרך אל הגן של סוּזוּקי־סאן.
אם לא האושר, אז לפחות ההקלה עמדה להפוך לדבר מוחשי.

"תא הטלפון בקצה העולם" / לאורה אימאי מסינה. מאיטלקית: שירלי פינצי לב. הוצאת כנרת-זמורה. 208 עמודים.