אי שם בתשרי האחרון, לפני משהו שמרגיש כמו עידן ועידנים, ישראל ציינה 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. המחדל, הקונספציה, ערעור תחושת הביטחון בדרום ובצפון, ההפקרה של הלוחמים בחזית וסיפורי הגבורה הרבים - כל אלה היו נושאים של היסטוריה קודרת אך גם רחוקה למדי, ולכן כואבת אבל פחות. מילים מהעבר ולא תזכורת מצמררת מההווה. בתוך כל אלה ריחפה מעל הדמות של גולדה מאיר, ראשת הממשלה היחידה בתולדות המדינה, בעלת זכויות רבות בתחומים רבים, אך גם זו שעל המורשת מרחף צל כבד במיוחד. סמל פמיניסטי? דמות טראגית? מנהיגה כושלת? כנראה גם מזה וגם מזה וגם מזה.
בין שלל היצירות שהוכנו לרגל הציון העגול, לצד "המזח" הצבאי וכמובן "גולדה" של גיא נתיב שמוקדש אף הוא לפוליטיקאית הבכירה, המתין גם "הגברת הראשונה", הצגה מאת המחזאי מוטי לרנר בתיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון באר שבע, בבימויו של המנהל האמנותי של התיאטרון, משה קפטן ובכיכובה של לאורה ריבלין. כמו היצירות הנ"ל, גם הוא מתמקד בעיקר במורשת של מלחמת יום הכיפורים, אבל עם טוויסט: במקום בחרדת הקרבות של ראשית אוקטובר, הוא עוסק במה שקרה אחרי המלחמה. באיסוף השברים, בטיפול בפצועים והנעדרים, בהפגנות נגד ההנהגה, ובעיקר בשאלת האחריות ובדיוני ועדת אגרנט שהוקמה כדי לחקור את המחדל. בשלב הזה מאיר כבר בסוף דרכה הפוליטית, אישה חולה מאוד ושנואה מאוד, אשת ברזל ושבר כלי גם יחד. היא מנהלת יחסים מורכבים בכל החזיתות: מול אנשי הצוות הקרובים שלה, השרים הכפופים לה ובראשם כמובן משה דיין, מול ועדת החקירה וגם מול ביתה - אולי מערכת היחסים הטעונה ביותר.
המחזה נע בין שני הצירים האלה - הפוליטי-ציבורי והאישי-משפחתי, שמנסים להעניק לדמות עומקים מכיוונים שונים - הפוליטיקאית המשופשפת, המנוסה והיעילה, מול האמא והסבתא המנוכרת, ובשני המקרים: אדם שמסרב להראות חולשה או בכלל להכיר בה. היא מאופיינת כדמות טראגית, כמעט קורבן של ההיסטוריה, שנלחמת נגד הכתם שדבק בה בדמדומי קריירה בת עשורים רבים. אולם, נדמה שהאפיון הזה יוצר תגובה הפוכה. כשצפיתי בה, לא חשתי הזדהות אלא זעם. עם כל הכבוד, גולדה מאיר אינה הקורבן של מלחמת יום הכיפורים, אלא אלפי החיילים ההרוגים שהופקרו בחזית ומשפחותיהם שנהרסו.
התחושה הזאת מתעצמת לנוכח הנושא המרכזי בהצגה: שאלת האחריות. מאיר, דיין, אלעזר וכל דמויות המשנה מסביב מתחבטות בשאלה על מי מוטלת האחריות למחדל, ומי נדרש לקחת אחריות ולהתפטר. "אם לא תיקחו אחריות, המנהיגים שיבואו אחריכם יחזרו על אותן טעויות", אומר בן דמותו של מוטי אשכנזי, השחקן אלכס קרול, לקול תשואות הקהל - במה שאמור להיות מסר חצי-אקטואלי (אם כי ההאכלה הזו בכפית מעוררת בעיקר גלגול עיניים). אבל בעוד זו הדרישה העממית, במשרדים עסוקים בתיאומי גרסאות, סחיטות פוליטיות, חיפוש שעירים לעזאזל - הכול רק שהאצבע של הוועדה לא תופנה אליהם. בזמן שהאומה מלקקת את פצעיה, הם עסוקים בהישרדותם הפוליטית. זה מטריף את הדעת.
זהו ההיבט המשמעותי והמעניין ביותר של ההצגה. אלא שהחזרתיות, הדידקטיות, הפאתוס וגם הניסיון ללקט את כל צדדי חייה של מאיר לתוך המחזה מעיקים עליה.
המחזה קופץ קדימה ואחורה בזמנים, למלחמה ואף לפניה ואז שוב בחזרה להווה, והשימוש הגובר באלמנט הזה מתיש את הצופה בסופו של דבר. מעניין יותר הוא משחק קפיצה אחר - בפניה של מאיר-ריבלין. רוב ההצגה מתנהלת, מן הסתם, כשהגיבורים הם מולנו, אבל מדי פעם, בשלב החקירה, מאיר יושבת על כסא בגבה אלינו, מדברת עם אגרנט. פניה נגלים לנו דרך המסך, ובעצם גם היא צופה בעצמה, בהצגה שבעדות מול חוקרים, וכך משתעשע לו קפטן באלגנטיות בהצגת הזירה הפוליטית והמשפטית כבמה - עניין שהוא חלק ממסורת ארוכת שנים.
לגנות ההצגה ייאמר שכמנהג הבימה בשנים האחרונות, שום הצגה אינה עולה על הבמה בלי שתהפוך לפחות כמה רגעים למחזמר - ז'אנר נפלא, אהוב ומרגש אך ממש אין בו צורך הפעם. אחת לכמה סצינות מהלכים חיילים על שולחנות ועדת החקירה ומזמרים שירים המזוהים עם תקופת המלחמה ("מי ידע שכך יהיה" למשל), והתוצאה טוענת את כל האירוע בעוד יותר פאתוס, חומר שממנו לא חסר בהצגה ממילא. האמת היא שזה מיותר לגמרי.
על הקאסט מנצחת בתפקיד הראשי לאורה ריבלין, והיא פשוט נפלאה. היא נכנסת בקלות לתוך הדמות החזקה-מרירה הזו, שנפתחת ונסגרת לסירוגין, רגע שולטת בכל ובמקביל לא מבינה כיצד היא נתפסת. אם יש משהו בהצגה שחי את גודל הדמות שהוא מציג, זו היא. מולה, כאנטגוניסט הראשי, ניצב יגאל שדה כמשה דיין הרוטן, המנהל מולה משחק מוחות. לא נציין את כל הקאסט, אבל כדאי להזכיר את הליהוק המפתיע של טל מוסרי, איש שמזוהה עם קומדיה, מופעים לילדים וחיוכים בלתי נגמרים, לתפקיד האומלל של הרמטכ"ל דוד אלעזר. הוא עומד במשימה יפה מאוד.
הדבר האחרון שיש לומר על "הגברת הראשונה" הוא עניין התזמון. ההצגה נוצרה באופן עצמאי מההתפתחויות בחוץ, ועניינה הוא 6 באוקטובר 1973, ולא 7 באוקטובר 2023. אלא שההווה משכתב את העבר כל הזמן, וכמו בהרבה מקרים אחרים, האקטואליה מכתיבה גם את אופי הצפייה ביצירה הזאת. כך, במקביל לקפיצה בזמנים, החוזרת ונשנית בהצגה מדי כמה דקות, מתקיימת כל הזמן קפיצה נוספת קדימה להווה. למחדל של עכשיו, לפוליטיקאים של עכשיו, לזריקת האחריות הנוכחית וגם להפגנות של היום, שהמוקד שלהן לא רחוק מאוד מכיכר הבימה שבמרכז תל אביב. הצלקת היא לא בדיוק אותה הצלקת, וההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל כך או כך, המסר המרכזי שעולה מההצגה, הוא שפשוט לא למדנו כלום מאוקטובר הארור ההוא.