אחרי שהודיע על פרישה מעולם הקולנוע, מאסטר האנימציה הייאו מיאזאקי חוזר למסך הגדול עם סרט אישי מאי פעם שחותם את הקריירה המרשימה שלו. הכותרת הזו יכולה לתאר את "הילד והאנפה" החדש, אבל הייתה נכונה באותה המידה גם לפני עשור, עם יציאתו של סרטו הקודם, "הרוח העולה". מיאזאקי אוהב להגיד שהוא הולך הביתה כמעט כמו מוכרי ארטיקים בים - הוא עשה את זה כבר שלוש פעמים ובכל פעם בחר להישאר לעוד סיבוב אחד, הפעם באמת אחרון, סופי בהחלט. יכול להיות שזה יקרה גם הפעם - "הילד והאנפה" אולי שווק כסרטו האחרון במידת מה, אבל בכיר באולפן הבית שלו, סטודיו ג'יבלי, כבר חשף שהבמאי בן ה-83 ממשיך להגיע למשרד בכל יום כדי לפתח את הסרט הבא שלו.
השאלה הפעם היא פחות "האם מיאזאקי באמת רוצה לביים עוד סרט" ויותר "האם הוא בכלל מסוגל לעשות את זה שוב". מיאזאקי הוא לא רק אחד מגדולי הבמאים שפועלים כיום ביפן, הוא כנראה במאי האנימציה המוכר ביותר בעולם. המעמד המיוחד שלו מאפשר לו לעבוד בדיוק כפי שהוא רוצה. כלומר, ליצור את הסרטים שלו בעבודה ידנית וסיזיפית של שנים, כשכל צעד של האנימטורים שעובדים תחתיו מפוקח על ידו באופן אישי. זאת לא מלאכה קלה באף גיל, אבל במיוחד לא בעשור התשיעי לחייך.
בין אם באמת יתגלה כסרט פרידה ובין אם צפוי לנו עוד סרט אחד אחרון-לגמרי-הפעם-באמת-נגעתי-באדום, "הילד והאנפה" הוא סרט פשוט נהדר. מדובר באחד מהסרטים המרשימים, המיוחדים והמרהיבים שנראו על מסכי הקולנוע בשנים האחרונות וכל כך משמח שהוא מגיע לישראל בהפצה סדירה, ואפילו יחסית במהירות. בחודש הבא הוא יתמודד על תואר סרט האנימציה הטוב ביותר בטקס האוסקר ואולי יזכה את הבמאי באוסקר נוסף - אחרי האחד בו זכה ב-2003 על "המסע המופלא" ואוסקר של כבוד שהוענק לו ב-2014.
למרות השם החמוד והתמים למראה, זה לא בדיוק סרט לכל המשפחה והוא עלול לבלבל ולהבהיל ילדים בגיל חד ספרתי. גם עבור ילדים גדולים יותר או ההורים שלהם מדובר בסרט מאוד מתעתע וגם די מפחיד, ולו רק בגלל שהוא נפתח באזעקה ארוכה (ותודה למפיצים על שקופית אזהרה שעוזרת קצת להתכונן נפשית). ההפצצות על טוקיו במלחמת העולם השנייה מפרידות בין הגיבור, מהיטו, לבין אימו, שמוצאת את מותה בשריפה. כשנה לאחר מכן מגיע הילד מוכה האבל לבית המשפחה החדש בכפר, שם הוא פוגש את אימו החורגת החדשה - לא אחרת מאשר אחותה הצעירה של אמא שלו. זאת ועוד, רגעים ספורים לתוך הפגישה הראשונה היא מבשרת לו שבקרוב יוולד לו אח או אחות קטנה.
עבודתו של אב המשפחה במפעל לחלקי מטוסים מספקת למשפחה רווחה כלכלית גם בזמן המלחמה, אבל לפריווילגיה הזו יש גם חסרונות, כמו החשדנות שהיא מעוררת בחבריו של מהיטו לספסל הלימודים. מעבר לזה, בסמוך לבית הכפרי הגדול נמצא מגדל מסתורי, שמככב בשלל סיפורים מוזרים על היעלמויות ויצורים מיסטיים. מהיטו מתחיל לחוות בעצמו את המוזרות הזו כשאנפה אפורה - ציפור עם היסטוריה עשירה של פולקלור יפני מאחוריה - מתחילה לרדוף אותו ולנסות למשוך אותו בעקבותיה למגדל.
בשלב מסוים המסגור הכמעט-ריאליסטי מפנה את מקומו לטובת סיפור פנטזיה מופרע לחלוטין. לא מדובר בחומרים חדשים עבור היוצר, שמתמחה בסיפורים על גיבורים ובעיקר גיבורות במסע מוזר הפועל על פי היגיון של חלום. הפעם מדובר במסע מטורלל גם ביחס ליצירות קודמות של מיאזאקי כמו "המסע המופלא" או "הטירה הנעה". מהיטו מגיע למימד מקביל שמזכיר את עולמו שלו, אבל אחרי שעבר דרך עדשת קליידוסקופ ששינתה אותו בדרכים מעניינות. יש בעולם הזה רבדים סמליים, הדהודים למיתולוגיה, רגעים טריפיים מלחיצים וגם לא מעט עצב ואבל, שהולמים את מצבו הרגשי. יש גם הרבה הומור, בעיקר כשנכנס לתמונה צבא של תוכים מואנשים ורצחניים.
בסרט הדוקומנטרי (המומלץ) "The Kingdom of Dreams and Madness", שצולם במהלך העבודה על סרטו הקודם, מציין מיאזאקי שגם האנשים שעובדים לצידו באולפן רוב הזמן לא מבינים את העלילה של יצירותיו. למעשה, אפילו הוא עצמו לא תמיד מבין אותן עד הסוף. עם זאת, יש לסרטים האלה היגיון רגשי משלהם וקצב ששואב אותך אל תוך הסיפור ומוציא אותך בצד השני מבולבל אך נרגש.
גם מי שכל זה יהיה קצת יותר מדי עבורם - או לא מספיק - כנראה יסכימו שמדובר ביצירה פשוט יפהפייה. העושר החזותי כאן הוא כמעט בלתי נתפס, מהחדרים הצבעוניים והעמוסים בפרטים דרך עיצובי הדמויות ועד לרגעים מסויטים מהסוג שרק אנימציה יכולה לתאר. מהיטו הוא לא דברן גדול והרבה ממה שעובר עליו מתבהר לנו דרך הבעות הפנים ושפת הגוף שלו. לפעמים הוא ילד פעור עיניים, סקרן ונרגש. ברגעים אחרים הוא מנסה לשדר קשיחות ובוגרות כדי להסתיר בעתה מוחלטת. חציה השני של הכותרת - האנפה - מתגלה כטיפוס אניגמטי שהוא לפעמים נבל מאיים, לפעמים דמות קומית מגוחכת לגמרי ולפעמים טיפוס חביב שרק רוצה לעזור. השינויים האלה מתבטאים גם בהופעתו הפיזית, שעדיף לדעת עליה כמה שפחות מראש. יש כאן עוד שלל דמויות משונות ומקסימות, חלקן מזכירות כאלה שהופיעו ביצירות קודמות של הבמאי.
כל הקסם הזה נגוע תמיד בכאב, אופל וזוועה, כמו הצצה לתוך סיוט של ילד עם חום גבוה. הסביבה אולי משתנה אחרי סצנת הפתיחה הקשה, אבל אימת המלחמה אף פעם לא נעלמת לגמרי, ועוברת כקו מקשר בין אספקטים שונים של המבוך הרגשי שבו כלוא הגיבור. שמו המקורי של הסרט ביפנית, אותו אפשר לתרגם לשאלה "איך אתם חיים?", זהה לשמו של ספר ילדים יפני אהוב שהיווה השראה עקיפה למדי לעלילת הסרט. השאלה הזו היא מעין קו מקשר בין הכיוונים השונים שעליהם העלילה פונה. הגיבור נמצא בצומת קריטי שבין ילדות ובגרות, והשינויים הכואבים בחייו רק הופכים את חיפוש הזהות שלו ליותר מסובך. הדמויות שיפגוש הגיבור בדרך מספקות לו כמה דוגמאות, דרכים שונות להוסיף משמעות ומטרה לחיים שנראים לא פעם כמו כישלון ידוע מראש.
אחת מאותן דמויות היא זו של מכשף רב עוצמה ומותש מהניסיון להשליט סדר והרמוניה בעולם הקסום שיצר. בין אם מדובר בייצוג של מיאזאקי עצמו או בהצדעה של הבמאי למנטור שלו עצמו - שותפו היצירתי איסאו טהקהאטה, שהלך לעולמו ב-2018 - קל לחבר בינה לבין תחושותיו של הבמאי לקראת סוף דרכו היצירתית. בשני סרטיו האחרונים הבמאי שילב יותר ויותר פרטים מהביוגרפיה האישית שלו, לא כהתרפקות נוסטלגית על העבר אלא כדי להמשיך ולשאול שאלות על טבע האדם והבחירות שאנחנו עושים בחיים, בין אם בשגרה או בזמנים האפלים ביותר. ולמרבה המזל, הוא גם זוכר להוציא אותנו חזרה לעולם האמיתי עם התקווה שהעתיד יכול להיות טוב יותר.