עוד כחודשיים "ילדות רעות" יציין 20 שנה לעלייתו לאקרנים. בזמן אמת, הוא נחשב לסרט תיכון כיפי במיוחד על ילדות סכסכניות (כזה "שאין שום דבר משמעותי לומר עליו או בעקבותיו", נכתב עליו פה בוואלה!). היום, אותן ילדות וילדים שגדלו עליו יודעים לומר שמדובר באחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם, ובסרט התיכון הגדול מכולם. אולם, בניגוד לקלאסיקות אחרות, "ילדות רעות" עדיין נמצא בטריטוריית סרטי הקאלט לכל המשפחה, ולכן האנשים שמאחוריו (ובעיקר טינה פיי, על שמה רשומה ההצלחה הזאת) לא התייחסו אליו בחרדת קודש והחליטו לתת לפרנצ'ייז הזה להסתנף לתוצרים טובים יותר ופחות: סרט המשך נחות, ליין ביגוד בפריימרק או פרסומת לוולמארט שמאחדת את רוב הקאסט המקורי. אבל הבולט מכולם הוא "ילדות רעות: המחזמר", שעלה לבימות ברודווי ב-2018 בהצלחה רבה. השבוע, הגרסה הקולנועית לאותו מחזמר עלתה לאקרנים בארץ.
להלן "ילדות רעות", מהדורת חורף 24': היה הייתה נערה ג'ינג'ית ויפה בשם קיידי. היא גדלה כל חייה עם אמה החוקרת בערבות אפריקה, שלימדה אותה בחינוך ביתי. יום אחד, השתיים חזרו לארצות הברית, וקיידי הושלכה לבית ספר תיכון ציבורי, ושם גילתה שאף אריה או צבוע לא יכול להיות אכזרי יותר מהתיכוניסטית הממוצעת.
מצד אחד, היא מתיידדת עם דמיאן וג'ניס, הומו ולסבית סרקסטיים וחדי אבחנה שממפים עבורה את ההיררכיה התיכונית. ומצד שני, האצולה של בית הספר צדה אותה: שלישיית הפלסטיות, בהנהגת רג'ינה ג'ורג' הנוצצת. אחרי שרג'ינה מדגימה לקיידי כמה היא באמת מרושעת, ג'ניס ודמיאן משכנעים את קיידי להסתנן עמוק לפלסטיות, לפרק אותן מבפנים, ולהדיח את רג'ינה מכס מלכותה.
על הבמה, "ילדות רעות - המחזמר" היה מחווה מרגשת עבור כל מי שהסרט הזה בליבו. אני אחד מהם. השירים ברובם היו קליטים וכיפיים (עם כמה פאשלות בגזרת הבלדות), והצוות המקורי של ברודווי נתן עבודה: דמיאן, החבר ההומו וטוב הלב, קיבל הרחבה גונבת-הצגה לדמותו הנפלאה ממילא; רג'ינה קיבלה סולואים מצמררים; וקיידי זכתה להיות מצחיקה הרבה יותר משהייתה ב-2004, כשגילמה אותה לינדזי לוהאן. בקושי הורגשה איזושהי התאמה מלאכותית לתקופת הרשתות החברתיות והתקינות הפוליטית: זאת פשוט הייתה קומדיה מוזיקלית כיפית נורא, שאמורה לשמח את כל מי שאהב את תיכון נורת' שור.
לכן, הופתעתי כשראיתי כמה נוראים הטריילרים לגרסה הקולנועית, וכמה קטלניות הביקורות המוקדמות. החדשות הטובות: לא מדובר בקטסטרופה. החדשות הבינוניות: לא באמת היינו צריכים את הסרט הזה. יש תקדימים לסרטים שעוברים את מסכת העיבודים החוזרים הזאת: מתחילים בגרסה קולנועית נטולת שירים, הופכים למחזמר בימתי, והמחזמר בתורו זוכה לעיבוד קולנועי. "חנות קטנה ומטריפה", "צ'ריטי המתוקה" ו"היירספריי" עברו את אותו הטיפול, והם נפלאים. מצד שני, לעיתים קרובות התוצאה לא בהכרח נעימה: "המפיקים" ו"תשע", למשל, הותירו את הקהל אדישים. למרבה הצער, "ילדות רעות 2024" מצטרף לקבוצה השנייה.
המקור הקולנועי נשאר איתנו בגלל שהוא רק מתחפש לקומדיית נעורים כיפית. הוא למעשה דרמה פוליטית מבריקה על חוסר התוחלת שבחילופי שלטון רק לשם החלפתו, על מנהיגים שמבטיחים עתיד חדש וטוב יותר ובסוף מתגלים כשיעתוק של כל מה שהבטיחו לשנות. רייצ'ל מקאדמס בתפקיד רג'ינה ג'ורג' הייתה אחת המרשעות הגדולות בתולדות הקולנוע משום שהיא תמצתה לנו את כל מה שעקום בפוליטיקאים שמקיפים אותנו כבר אלפי שנים, אבל נראתה והתנהגה כמו תיכוניסטית רכלנית ויפהפייה. "ילדות רעות 2024" מטאטא הצידה את רוב הסאבטקסט הפוליטי הזה, ממזער את השנינות, החדות והבגרות של מהדורת 2004, ומשאיר אותנו עם קומדיית תיכון מוזיקלית ולא חכמה במיוחד, שלא מוסיפה על המקור דבר מלבד כסות של פוליטיקלי קורקט מהסוג שאפשר למצוא בסדרות הבסיסיות ביותר של נטפליקס.
וזה יכול היה להיות טוב מספיק - יש לנו את ההומור של טינה פיי, וקאסט השחקנים ברובו דווקא מצוין. אבל הנאמברים המוזיקליים בבימויים של סמנתה ג'יין וארתורו פרז פשוט לא סוחפים. חלק ניכר מהם נראה כמו גרסה חובבנית של סצנות מ"אופוריה", ורובם מפספסים כל הזדמנות להצחיק, לרגש או לומר משהו על הדמויות עצמן. כמה מהשירים הטובים ביותר במחזמר הבימתי (בעיקר שני הסולואים של דמיאן, "Where You Belong" ו"Stop") ירדו לגמרי מהגרסה הקולנועית.
ככל שזה נוגע ל"ילדות רעות 2024" כמחזמר בפני עצמו, יש בו בעיה אחת מהותית: הדיווה הראשית, אנגורי רייס (שהופיעה במיני-סדרות "הסודות של איסטאון" ו"הדבר האחרון שאמר לי", שם דווקא הייתה מצוינת). רייס מגלמת את קיידי הרון, והיא פשוט לא טובה מספיק. היא לא באמת זמרת - לפחות לא כזאת שיכולה לשאת על גבה מחזמר שלם. הטיקטוק כבר הספיק להתמלא במשתמשים שמשווים בין הביצועים מלאי הרגש וגבוהי הטון של השחקנית אריקה הנינגסן, שגילמה את קיידי על הבמה, לאלה של רייס האנמית, שלא מנסה אפילו לשיר כמו כוכבת מוזיקלית. כשמגיעה השעה שבה קיידי הופכת מצעירה שוקיסטית למלכת הכיתה החדשה, קשה מאוד להאמין לה. ב-2004 לינדזי לוהאן הייתה בלתי נשכחת. ב-2024, הספקתי לשכוח מאנגורי רייס בזמן שהיא שרה ורקדה לנגד עיניי.
למרבה המזל, היא הליהוק העקום היחיד בסרט. את ג'ניס, הלוביסטית התככנית עם הסוד האפל, מגלמת הפעם אאולי'אי קרוואלהו, קולה של "מואנה", והיא נותנת לה את הנשמה. דמיאן, ממצטייני קלישאת החבר ההומו, מגולם כאן על ידי ז'אקל ספיבי, ששר נהדר, קורע מצחוק ובאופן כללי נותן לדמות פרשנות שמהדהדת גבר הומו אחר שטינה פיי כתבה שנים לאחר מכן: את טייטוס אנדרומדון, מגיבורי הסדרה "Unbreakable Kimmy Schmidt".
פיי עצמה חוזרת כאן לתפקידה כגברת נורברי, המבוגרת האחראית, ובניגוד לסרט המקורי, נראה שהפעם היא באמת אחראית במידת מה - ואמנם היא מבהירה שאין לה עניין לשיר כאן ולו תו אחד, אבל שמחתי מאוד לראות אותה. פיי היא אחת הנשים הכי מצחיקות בהוליווד, וזה אמנם לא בא לידי ביטוי בתסריט שכתבה לסרט הזה, אבל את הסצנות בהשתתפותה היא מוכרת נהדר - בדיוק כמו טים מדוז, שחוזר כאן לתפקיד המנהל דובאל. כשהשניים סוגרים את המעגל שפתח הסרט הראשון, אני מודה: התרגשתי.
אבל המנצחת היחידה של הסרט היא רנה ראפ בתפקיד רג'ינה. ראפ גילמה את התפקיד כבר בברודווי, והיא בפירוש מבינה את המשימה: היא סקסית, היא מצחיקה, יש לה גלאם של כוכבת קולנוע וקול של מי שאולי, לכו תדעו, תהיה כוכבת פופ עוד מעט. אחרי שתי עונות בקומדיה "חיי המין של בנות הקולג'", ראפ מנסה למצב את עצמה כאייקון הלסבי הגדול של תקופתה, שחקנית/זמרת עם פה גדול וגישת "מה 'כפת לי", ועל צד מסוים באינטרנט זה עובד מצוין. ייתכן שעוד כמה שנים אולי נגלה שזו הייתה רק ההתחלה, אבל קשה באמת להבין את זה לפי הסרט: יש משהו כמעט קומי בניגוד בין החובבנות שבה נעשה "ילדות רעות 2024" לעומת ההופעה המלוטשת של ראפ.
"ילדות רעות" של 2004 הוא יצירת מופת. הגרסה הבימתית הייתה אושר גדול, אבל במעבר למסך הגדול קל מדי לראות את הפגמים שלה - והעובדה שהיא מבוימת במיומנות של הילד השלישי הכי מוכשר במגמת קולנוע בוודאי לא עוזרת. הרגעים הכי טובים של הגרסה החדשה הם אלה שמזכירים ומתייחסים במפורש לזאת שיצאה לפני 20 שנה. עקרונית הייתי מציע לכם פשוט לחזור אליה, כי היא לא התיישנה ביום - אבל אם כבר יש סרט חדש, המעריצים השרופים יכולים לתת לו צ'אנס. זה פשוט יכול לחכות גם לצפייה ביתית, בליווי בקבוק יין וכמה חברות שלא יהססו לצעוק איתכם את הציטוטים אל המסך.