18 ישראלים מתבזים במשימות מביכות ביעד אקזוטי לעיני המצלמות. מצלצל מוכר? בימים לא כל כך רחוקים, תוכניות כמו "המירוץ למיליון", "הישרדות" או "אף פעם לא מאוחר" עשו בדיוק את זה, ונחשו מה - גם אז וגם היום רוב הישראלים לא אוהבים להתקרב לזוחלים ולישון בתנאי שטח, אבל מאוד אוהבים לראות ישראלים אחרים עושים מעצמם צחוק. סבב התוכניות העונתי שחזר על השטאנץ הזה היה שגרתי, אבל אם משהו בכל זאת השתנה כאן בחודשים האחרונים זה ששגרה היא משהו שכבר שכחנו איך בדיוק הוא נראה.
וזה אולי הדבר הכי חשוב שצריך לדעת על "פקין אקספרס", הריאליטי החדש של רשת בסגנון הזה: הוא צולם לפני 7 באוקטובר, וכבר עמד לפני שידור ונדחה מסיבות מובנות. זה הריאליטי הארד-קור הראשון שמשודר מאז האסון, עם כל הכבוד ל"הכוכב הבא" - הסנונית שאפשרה להפשיר אותו, או ל"מטבח מנצח VIP" שעלתה בדיוק ממול, שתיהן תוכניות רכות הרבה יותר. מדובר בהימור במשקל כבד עבור רשת 13: למי יש ראש לישראלים שמתבכיינים על החום או אי נוחות בימים של מלחמה ואבל? למי בכלל יש ראש לבידור קליל? האם אין בכל זה משהו גס רוח?
עוד לפני שהתשובות האלה נענות, כדאי להתעכב על הדבר עצמו. בתוכנית, שמנחה עוז זהבי, נדרשים תשעה זוגות לעבור שלל משימות בקמבודיה, לאוס ותאילנד, בלי כסף או טלפונים. ומה אתם יודעים? היא בדיוק עוד מאותו הדבר - מלוהקת כפי שאפשר היה לדמיין, ערוכה בתזזיתיות, קצת פחות נבזית מהמקובל, עדיין מטופשת ("להכיר את המסורת העתיקה של הדרקון בתרבות של דרום מזרח אסיה" - כן, אה? ממש תכנית לימודית), קצת מצחיקה, קצת מביכה, ולמרבה הצער גם מאוד משעממת. הפרק הראשון כלל חצי שעה של אנשים מחפשים טרמפים ועוד קצת אנשים אורזים ופורקים תיקים, שזה מרגש כמעט כמו לצפות בצבע מתייבש.
בלב העניין עומדים שני מושגים: חוצפה ישראלית וכסף. המחסור במשאב שני מוביל את המתמודדים להיעזר במשאב הראשון. אמור להסתתר כאן איזה משל על תרבות השפע ופערים חברתיים ותרבותיים אבל כל זה מתורגם להתנהגות וולגרית והערות מתנשאות בפניהם של המקומיים. עוז זהבי, מצידו, מתמקד בלהיות עוז זהבי, שזה לא דבר רע כמובן אבל גם לא מספיק משמעותי בשביל שיהיה לצופים אכפת. התבשיל כולו פושר ונוסחתי, ומעורר בעיקר אדישות.
ואחרי כל זה, אם נחזור להתחלה, מה שמציק באמת ב"פקין אקספרס" הוא הריח שלה, אותו הניחוח הכמעט נוסטלגי של שגרה ישראלית מטופשת. אתה צופה בדאחקות וצ'אפחות בקמבודיה בערוץ מרכזי ומבין: הכול נורמל. המלחמה, החטופים, האסון, השבר, המחדל - כל אלה חיים בשלום בטלוויזיה לצד המסע המוזר והמשועשע בדרום-מזרח אסיה, ולמספיק אנשים זה כבר לא נראה מוזר או חסר טעם.
לכן, גם אם "פקין אקספרס" אולי מעניינת כקליפת השום, היא בעצם נקודת ציון היסטורית. זה הרגע שבו הטלוויזיה הישראלית עברה רשמית הלאה מההלם של 7 באוקטובר, והמשיכה לתוך מודל חדש, מסך מפוצל-קשב: בשמונה בערב הקטסטרופה שלנו, ומיד לאחריה פנטזיה על כל מה שיכול היה לקרות אם היא לא הייתה מתרחשת.