ההרכב הקומי מונטי פייתון לימד את העולם כמה שכל ועומק ניתן למצוא בהתעקשות להיות מטופשים ככל האפשר. עם תכנית הטלוויזיה "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", בנוסף לארבעה סרטים שנחשבים עד היום לכמה מהקומדיות הגדולות בתולדות הקולנוע, הם לא רק הצחיקו מיליונים, אלא גם ערערו על הדרך שבה אמורים לספר בדיחה מלכתחילה, ומצאו את הנקודה שבה ההומור הדבילי ביותר בעולם הופך לשבירת מוסכמות בסיסית, הגחיכו לרמת הגרוטסקה ועל הדרך להפוך לנכס צאן ברזל בריטי מהסוג שעומד בגאון לצד הביטלס, ג'יימס בונד ושייקספיר.
אני מודה שאני אישית אמביוולנטי כלפיהם: לא כל מערכון שלהם עושה לי את זה ומול יצירות מסוימות שלהם אני מוותר מראש על הניסיון להבין מה כל כך מצחיק שם, אבל אין לי עניין להתווכח עם מבחן התוצאה: המעריצים השרופים שם, הם בוכים מצחוק למשמע המילה "ספאם". אני כמובן מפרגן. ועבורם מיועדת המחווה המוזיקלית של תזמורת המהפכה שרצה בימים אלה בבית האופרה: "הבשורה על פי מונטי פייתון - יצירה מקורית לתזמורת, מקהלה ותוכי מת". אבל גם מי שההרכב הזה לא בהכרח בליבו יוכל להנות.
תזמורת המהפכה (בהובלת זוהר שרון ורועי אופנהיים) אוהבת לקחת את הפורמט המעונב של הקונצרט המוזיקלי ולהנות איתו, כפי שעשו במחווה שלהם לגשש החיוור וכשליוו את הקרנת הסרט "הבהלה לזהב". אין כאן חנופה פופוליסטית או יומרה אליטיסטית - יש כאן ערב כיפי במיוחד שנעשה בכישרון, ובהתעקשות מלאת חן של אופנהיים להיות גם המנצח של הערב ולחמוד לצון בכמה גאגים שהם כולם שלו.
המופע משלב בין קטעי תיאטרון חי להקרנות מתוזמרות של כמה מהמערכונים והסצנות האהובות תוצרת מונטי פייתון. חלק מהזמן אנחנו רואים את הפרשנות של התזמורת לקליפים קצביים שמתפקדים כקולאז' של כמה מהמוטיבים החוזרים של הלהקה: מאש-אפ יפהפה בביצוע אנסמבל מורן ל"Something" של הביטלס ו"She" של שארל אזנבור מלווה קליפ שעורך את רגעי הדראג הגדולים של הלהקה. "Dies Irae" של ורדי מלווה את הרגעים המורבידיים ביותר שלהם.
האם הרגעים האלה מספקים פרשנות חדשה ומרעננת למערכונים קלאסיים? לא בהכרח. מעריצת מונטי פייתון שישבה לצדי אמנם נהנתה מכל רגע, אבל הודתה שבקצה הייתה נהנית גם מצפייה חוזרת באותם המערכונים והסרטים כמו שהם. זה מונע מהמופע להיות יצירה עצמאית עם בשר, אבל זו גם הסיבה שבגללה הוא מצליח - אין כאן ניסיון לחדש שום דבר. המקור טוב מספיק בפני עצמו, וזוהי פשוט מחווה אוהבת אליו. אם כבר, כמה מהרגעים היפים במופע הם של ליווי מוזיקלי בסיסי עבור מערכונים קלאסיים - כמו במערכון "המשרד להליכות מטופשות", בו כל צעד מטופש של מייקל פיילין וג'ון קליז זוכה לנגינה משלו.
ופה המופע באמת זורח: התזמור החכם של שרון ואופנהיים (בעזרת הבימוי של איתי זבולון, לא רק "יניר האחמ"ש") מסב את תשומת ליבנו לניגון של הגאג, למוזיקה של הנונסנס הפייתוני, ובכך מוסיף לו חן ויופי שלא בהכרח היו אמורים להיות שם - אבל איזה כיף למצוא אותם בדברים כמו שיר על החשיבות המופרזת שהכנסייה הקתולית מקנה לזרע הגברי.
ואם הערב נישא על כתפיו של המנצח אופנהיים, הוא עף באוויר בזכות השחקן הראשי, מנחה האירוע, בן פרי (ממייסדי "ציפורלה", שגידל דורות שלמים של ילדים בסדרה "המובילים" בלוגי). פרי הוא קומיקאי טוטאלי שהולך הכי רחוק שאפשר בשביל לגרום לנו לצחוק, וזה עובד לו, גם כשהוא מפגין נאמנות אדוקה למקור הפייתוני וגם כשהוא מחליט לעוף למחוזות של ג'ים קארי.
פרי מופיע כאילו ירו אותו מתוך תותח, וזה הופך את המופע לאושר גדול, בין אם הוא עולה על דראג ומבקש מאיתנו לחפש מתחת לכיסאותינו דג, בין אם הוא שר את ה"Lumberjack Song", או מבצע את "The Bright Side of Life", הלהיט הגדול ביותר של מונטי פייתון, ואחד השירים הכי טובים שאי פעם נכתבו לקולנוע. חבל שהמופע לא התייחס להקשר העלילתי של אותו השיר (ובכלל, הסרטים של מונטי פייתון זוכים פה לתת-ייצוג יחסי לעומת "הקרקס המעופף"), אבל בסופו של דבר יצאתי מהאולם עם חיוך על שפתי ושיר חדש בלב, וזאת, בסופו של דבר, המטרה (גם אם החבורה עצמה שאפה והצליחה להשיג יותר מזה).
"הבשורה על פי מונטי פייתון" הוא מופע מחווה עשוי היטב ומלא כבוד שבוודאי ישמח מאוד את המעריצים - ואם אותם מעריצים זכו בחברים שלא בהכרח יודעים להבדיל בין "הגביע הקדוש" ל"ועכשיו משהו שונה לגמרי", גם הם יוכלו להיות אחלה של דייט לערב. הצופה ההדיוט בענייני מונטי פייתון כנראה לא יבין את כל הבדיחות, אבל המוזיקה המצוינת וההנחיה האנרגטית של פרי עשויה לגרום גם להם, כמו בריאן הכוכב העליון, לראות את הצד הבהיר של הערב. ובהתחשב בעובדה שהשיר המקורי הושר על ידי חבורה של גברים שממוסמרים לצלב בהמתנה למותם, רובנו יכולים להעריך את האירוניה, שרלוונטית עבור כל מי שמנסה (ומצליח) לעשות צחוקים בישראל של חורף 2024.
תזמורת המהפכה תעלה את "הבשורה על פי מונטי פייתון - יצירה מקורית לתזמורת, מקהלה ותוכי מת" ב-23 במרץ בהיכל האמנויות הרצליה, ב-18 באפריל באודיטוריום חיפה, וב-20 באפריל באופרה הישראלית.