"ארץ נהדרת" תמיד מתנהלת במתח שבין פרודיה לסאטירה, בין הרגעים שבהם טוענים כלפיה שהיא לא נושכת מספיק, לרגעים שבהם מאשימים שהיא נושכת יותר מדי. רגעים מהסוג השני הם נדירים יחסית, אבל בדרך כלל הם מגיעים במערכון הפתיחה, שבו החבורה מרשה לעצמה לנשוך יותר מהרגיל, לבטא משהו עמוק ונוקב ויותר מאשר בפאנלים הפוליטיים ובמערכונים הרכים יותר שמגיעים בהמשך ועוסקים בדרך כלל באירועים יותר יומיומיים. לעתים זה תמוה, אבל לפעמים יוצא משם אגרוף כואב במיוחד, כשזה מצדיק כמעט את כל מה שבא אחריה.
גם אמש "ארץ נהדרת" יצאה לדרכה עם מערכון פתיחה מעורר מחלוקת. במרכזו: אי-השוויון בנטל ברקע החוק החדש שיאריך את השירות של חיילי סדיר ומילואים, ובצל הכעס בציבור החילוני, שעולה מדי כמה שנים על גדותיו וכך גם הפעם, על כך שהחובה הזאת נחסכת מצעירים חרדים. הכעס רק מתגבר מעצם העובדה שחלק ניכר מחברי הממשלה לא שירת בצבא מעצמו, אך לא מהסס להטיל עוד על מי שמחויב לכך על פי חוק.
תקציר האירוע: שני קציני נפגעים במדים (מריאנו אידלמן ושני כהן) דופקים על דלת כדי לבשר את הנורא מכל, ומוצאים מולם אברך נמרץ (יובל סמו) שהחשש הגדול ביותר שלו הוא שמדובר בקצינים שבאו לגייס אותו לצבא וממציא כל תירוץ אפשרי בפני אנשי הצבא מוכי היגון. כשהוא מבין שהם קציני נפגעים, הוא אומר: "איזו הקלה". הם מבינים שטעו בכתובת: הם היו צריכים להגיע לרחוב ברמת גן ולא בבני ברק הסמוכה. "אתם חייבים להיזהר עם הטעויות האלה", אומר להם האברך. הנמשל ברור: יש מי שלא מוכן לקחת חלק בהגנה על הארץ, לכל היותר להתפלל בעבור היתר, ויש מי שאין לו ברירה אלא לשלם את המחיר הכבד מכל. הדפיקה על הדלת שלו תגיע, והפעם זאת לא תהיה טעות בכתובת.
המערכון הזה בוטה, ובבסיסו תסכול עמוק. הניגוד בין הפנים האבלות של הקצינים במדים לבין הקריטורה החרדית הליצנית הניהיליסטית כמעט שמולם, הוא חד, בוודאי בהתחשב בהודעה המחרידה שעל הפרק. בהתאם, הוא הכעיס רבים ועורר סערה זוטא ברשת. זו קיבלה במהירות את הצורה שהובנתה במערכון עצמו, עם אותם קווי מתרס. גולשים רבים זעמו על הייצוג החרדי הפוגעני ועל העמדת ציבור מול ציבור, בעוד אחרים מיהרו להדגיש כי זו סאטירה אמיצה ואילו המציאות היא זו שמעליבה.
אלא שהוויכוח על השורה התחתונה של המערכון מיותר ומשעמם. זו ההתחלה שלו שהיא בלתי נסבלת ומעוררת בחילה.
מפני שהאמת היא שקציני נפגעים בדלת לא יכולים להיות התחלה של בדיחה. לא כרגע בזמן מלחמה, לא כשהפצעים עוד כל כך טריים, לא כשרק שעות ספורות לפני השידור הותר לפרסום שחיילת נהרגה בצפון. הדפיקה הזאת היא הסיוט שמלווה המוני משפחות ישראליות, ובפרט בשבועות האחרונים. אצל מאות מהן הוא גם התממש במציאות. הרבה יותר משמערכון הפתיחה הזה שולח אצבע בעין בחרדים - מוצדקת או לא, תחליטו אתם - הוא יכול לגרד פצע של משפחות רבות שרחוק מלהגליד, ולשחק בחרדות הנוראות ביותר של משפחות אחרות, שלא לזה חיכו כשהדליקו את "ארץ נהדרת". ברור שזאת לא הייתה הכוונה של הכותבים והשחקנים, ובכל זאת: זאת סיטואציה שלא יכול להיות בה שום דבר מצחיק, ולא משנה מה הפואנטה שמגיעה אחר כך. זה פשוט טעם רע. צפיתי בזה והרגשתי רע. אני מרשה לעצמי להמר שאני לא לבד בזה.
אפשר להסתתר מאחורי מילים כמו "סאטירה אמיצה" או "להומור אין גבולות", אבל זאת פחדנות. אלה לא מילות קסם שיכולות להעביר הכול. לזעזוע צריכה להיות הצדקה, וכאן אין באמת כזאת - מה גם שבכלל לא הרבה זמן אחר כך אותו הפאנץ' בדיוק טופל בצורה הרבה יותר אלגנטית ויעילה עם הדמויות של גולדקנופף (שרון טייכר) וגפני (רועי בר-נתן), כשהכתובת המוצדקת הרבה יותר לבדיחות היא אכן זו של הפוליטיקאים החרדים שמתנהלים ומתבטאים באופן חסר בושה.
תנו לי אלף פעם דאחקות על גולדקנופף, ולא רק בגלל החיקוי המדהים של שרון טייכר. את רגע הדפיקה הנוראה בדלת, שהפך כל כך הרבה עולמות בחודשים האחרונים, בואו נשמור מחוץ לתכניות הסאטירה.