דיוקן של יחסי אם ובן: קראו פרק ראשון של "יורוטראש" מאת כריסטיאן קראכט

אז ככה, שוב הייתי מוכרח להגיע לציריך לכמה ימים. אמא שלי רצתה לדבר איתי דחוף. היא צילצלה ואמרה, נו, שבכל זאת אבוא מהר, בבקשה, וזה נשמע נורא מפחיד בטלפון. ובגלל המתח מזה,
בכל סוף־השבוע הארוך הרגשתי כל כך לא טוב, שסבלתי מעצירות קשה. חוץ מזה אני גם צריך להוסיף ולומר שלפני עשרים וחמש שנים כתבתי סיפור, שמאיזושהי סיבה, שלצערי אני לא זוכר יותר. עכשיו, קראתי לו "ארץ פרומה". הוא נגמר בציריך — באמצע אגם ציריך, אפשר לומר — באופן די טראומטי.
אז בפעם הראשונה באתי מחדש במגע עם כל הסיפור דווקא כשקניתי, בציריך כאמור, למטה בבַּנהוֹפְשטראסֶה, סוודר מצמר חום כהה ודי גס, בדוכן מכירות קטן שהורכב ברישול מקרשים, לא רחוק מפָּרָדֶפּלאץ. כבר היה ערב, לקחתי קצת וָלֶריָאן, וההשפעה החריפה של הכדורים וחוסר התקווה של הסתיו השווייצי ועשרים וחמש השנים שחלפו — העיקו עלי וישבו לי נורא חזק על הנשמה.
קצת לפני זה הסתובבתי בעיר העתיקה. בהקרנה סודית למעלה בנידֶרְדוֹרְף הציגו את ,In girum imus nocte et consumimur igni הסרט האחרון של גי דֶבּוֹר, שהושלם עוד לפני שהוא התאבד. היינו שם ארבעה או חמישה אנשים, מה שנראָה לי כמו נס, כשמביאים בחשבון את הערב החמים שעדיין היה בהיר ושטוף שמש, ואת זה שהיצירה היתה חיוורת ומרדימה.
ואחרי שהקהל, כלומר שני הפרופסורים שהיו שם, המקרין וחסר בית שרצה לישון איזה זמן במושב של בית הקולנוע, נפרדו לשלום וגמרו ללחוץ ידיים, הלכתי שוב למטה בכיוון פָּרָדֶפְּלאץ, בלי תכלית וללא פשר ומשמעות, אל תוך הלילה. ושם, בצד האחר של נהר הלימאט, מצאתי אז את אותו דוכן מכירות מאולתר של קומונה שווייצית, שבו שתי נשים ממושקפות בגיל לא ברור וגבר צעיר מזוקן, ידידותי, מכרו סוודרים כבדים מצמר ושמיכות בצבעים טבעיים, שהם בעצמם סרגו.
ליד הבגדים בחלונות הראווה של חנויות הבוטיק של בַּנהוֹפְשטראסֶה, שנסגרו כבר מזמן אבל עדיין היו מוארות בבהירות, פריטי הצמר הפשוטים האלה נראו לי אותנטיים וביתיים, כמו שגם החיוך של שתי המוכרות נראָה לי — כן, צריך לומר את זה ככה — חדור מציאוּת ומשמעות. לי לפחות הוא נראה יותר אמיתי מכל הבנהופשטראסה ומדגלי שווייץ שהיו תלויים בו בעשרות בכל מקום משמאל ומימין, ומהקישוטים המפוארים, הפרובינציאליים וחסרי החשיבות בחלונות הראווה. וכשהושטתי לקוֹמוּנָרים את השטר של המאה פרנק — אחרי שהורדתי את הסוודר שלמרות הקור שׂמתי עלי לניסיון בהחלטה ספונטנית, ואחרי שקיפלו והניחו אותו בשבילי בתוך שקית נייר פשוטה בצבע חום בהיר — קיבלתי לרגע ממש קצר את הרושם, כן, גם אולי הרושם הלא נכון, שדרך העִסקה הזאת הגעתי למשהו חשוב.
מה שלא יהיה, נתנו לי את השקית וגם עלון צבעוני, דהוי־ משהו, שהחלקתי במבוכה קלה לתוך השקית. בין כה אוכל להיפטר ממנו יותר מאוחר בלי שישימו לב, חשבתי, ונפרדתי לשלום בחיוך קצת לא חינני, וכשאני רועד קלות צעדתי בכיוון מינְסְטֶרְפּלאץ, מתוך מחשבה לעשות עוד דרינק בבר של מסעדת קְרוֹנֶנְהאלֶה, לפני שאני הולך בחזרה למלון, נכנס למיטה, לוקח עוד כדור שינה טבעי ומכבה את האור.

העניינים של אמא שלי, ועכשיו אני קולט את זה, אלה שבגללם כל חודשיים הייתי מוכרח לבקר בציריך, העיר הזאת של השוִויצרים והנאדים הנפוחים ושל ההשפלה — העניינים האלה שיתקו אותי לחלוטין כבר שנים. זה נהיה נורא, זה נהיה דוחה לגמרי מכל בחינה, זה הפך ליותר ממה שיכולתי לשאת, יותר ממה שמישהו אמור לשאת בדרך כלל. כלומר, אמא שלי היתה חולה מאוד, זאת אומרת, חולה גם בראש — לא רק שם, אבל שם יותר מהכול.
בשביל לא לאבד את הקשר איתה, וכדי לא לוותר ולאבד תקווה, מתישהו החלטתי שאני אבקר אצלה כל חודשיים. כן, החלטתי פשוט להשלים עם האומללות שבה אמא שלי העבירה את החיים כבר עשרות שנים בדירה שלה, מוקפת בבקבוקי וודקה ריקים שהתגלגלו סביבה, בחשבונות שלא נפתחו מהחנויות השונות למכירת פרוות צוֹבֶּל בציריך, ובעטיפות האלומיניום המרשרשות של משככי הכאבים שלה.
אבל עכשיו היא יצרה איתי קשר ביוזמתה והזעיקה אותי אליה. בפעמים הקודמות היא פשוט תמיד חיכתה עד שהייתי צץ לבסוף, במחזור הדו־חודשי הזה, בציריך. לרוב היא היתה דורשת ממני שאני אספר לה סיפורים כלשהם. הטלפון שקיבלתי ממנה הפך אותי, כמו שאמרתי, לעוד יותר מתוח ממה שממילא הייתי בביקורים האלה, כי היא תיכננה איזה משהו, פתאום היד שלה היתה על העליונה, זה בא ממנה, כמו שאומרים, בפעמים הקודמות היא תמיד שתקה וחיכתה.
לא היה לה לא אימייל ולא טלפון נייד, והיא התנגדה לאינטרנט. מסובך מדי, היא תמיד אמרה, והמקשים — הם קטנים לה מדי. אבל אני חשדתי שהיא מסרבת לזה מתוך יהירות ולא בגלל היעדר יכולת פשוטה להשתמש במקשים. היא העמידה פנים שהיא אוהבת לקרוא עיתונים ואת סטנדל. לעור שלה היה מרקם של משי יבשושי — הוא תמיד היה טיפה שרוף מהשמש, אף על פי שהיא מעולם לא ישבה בחוץ על המרפסת, ליד צמחי ההוֹרטֶנזיה.
עוזרת הבית שלה גנבה ממנה. כל יומיים הארנק שלה היה פתאום ריק. היא כמעט לא הוציאה כסף, ולמרות זאת הכול תמיד נעלם, כמו שגם המרצדס השחורה שלה נעלמה יום אחד, סולקה מהחניון של בניין הדירות ונלקחה לבּוּקוֹבינה בידי הבעל הבוקוביני של עוזרת הבית הבוקובינית שלה. זה היה זוועה, אבל היא לפחות כבר לא היתה יותר בווינְטֶרְטוּר.

זאת אומרת, את יום ההולדת השמונים שלה היא נאלצה לחגוג שם, במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי. אם מתייחסים לזה בהומור, זה היה כמו אצל דירנמאט, אבל למעשה זה היה הרבה יותר עצוב מאיך שזה אצל דירנמאט, כי פה זאת היתה אמא שלי ולא איזושהי אמא, וזה לא היה איזשהו בית חולים פסיכיאטרי, אלא בית החולים עם השם הכי אפל והכי אכזרי מכל השמות: וינטרטור.
אני שכחתי או הדחקתי שהיה לבית החולים גם שם אחר, משהו כמו פרנקנשטיין, כן, זה היה משהו כזה, לא הצלחתי לזכור. בכל מקרה, עוד פעם שיחררו אותה מהווינטרטור הזה. הם היו חייבים לשחרר אותה, כי רק עם צו של בית משפט היה אפשר להמשיך ולהחזיק אותה בבית החולים לחולי נפש, ולא היה כזה צו וגם לעולם לא יהיה. כי אמא שלי ידעה להשתמש במניפולציות הערמומיות שלה ובקור הרוח המופגן שלה כדי לשכנע את מי שבודק אותה ולגרום לו להאמין שהכול ממש מצוין, כל מה שצריך זה לתת לה לחזור לדירה שלה, ואז הכול גם יישאר כך, ממש מצוין. רק צריך לתת לה לחזור לפֶנוֹבָּרבּיטָל האהוב שלה, לארגזים עם הפוֹנְדָה העלוב — בקבוק היין הלבן עם פקק ההברגה בשבעה וחצי פרנקים — ולמינוי ל"נוֹיֶה ציריכֶר צַייטוּנְג", שמדי שבוע בוטל ומדי שבוע חוּדש, ולציורים האקספרסיוניסטיים הבינוניים שבעלה, אבא שלי, נתן לה במתנה כשהם היו נשואים, בעוד שאת אלה של נוֹלדֶה, מוּנק וקירכנר, שאותם אסף בגרמניה המזרחית ביחד עם לוֹתַר־גינטר בּוּכְהַיים, הוא העדיף לשמור לעצמו, כמובן, כשהם מגולגלים מתחת למיטה שלו בַּטירה באגם ז'נבה, שבה הוא גר אחרי הגירושים מאמא שלי.
המחשבות על אוסף הציורים האבוד של אבי המנוח ייסרו אותי בכל פעם שנודע לי שעוד עבודה כזאת או אחרת נמכרה במכירה פומבית בגריסֶבּאך בברלין או בכריסטי'ס בלונדון או בקוֹרנפֶלד בבֶּרן. אלה היו תמונות שהכרתי עוד מראשית הילדות, כי הן היו תלויות אצלנו בגְשְטאט בבקתה האלפינית. כל משיחת מכחול בצבע סמיך, כל ענן צהוב־כחול מוקף קו מִתאר שחור, היו מוכרים לי עד להכאיב. תמיד כשהייתי אצל אמא שלי הופיעה מולי רוח הרפאים של הציורים מדרגה שלישית של האקספרסיוניסטים הגרמנים התלויים בדירה שלה, הציורים שנשארו מאוסף האמנות יוצא הדופן של המשפחה שלנו. תמונות של גיאורג טאפֶּרְט, למשל, או של מקס קָאוּס, ואי־אפשר בכלל לומר מה היה יותר עגום, המצב של אמא שלי או החלטורות העצובות שהיו תלויות שם, על הקירות בציריך, כמו לעג ממוסגר.

ההתפוררות של המשפחה הזאת, כן, האטומיזציה של המשפחה הזאת, שנקודת השפל שלה היתה ללא ספק ביום ההולדת השמונים של אמא שלי בחדר המשותף של בית החולים לחולי נפש וינטרטור, התאפיינה בחוסר תקווה תהומי, אני רוצה לומר את זה עוד פעם, ושוב ושוב.
היא ישבה לה שם מכוּוצת, השיער הבלונדיני־אפרפר השמנוני שלה אסוף בקוקו, לגופה טרנינג תכול מבד מגבת. מולה על השולחן זר הפרחים בשמונה מאות פרנק מבנהופשטראסה, הפָּלימְפְּסֶסְט השקוע של פניה חבול מהנפילה שלה כשהיתה שיכורה, ומצופה גלדים אדומים כהים, הגבות כבר כמעט בלתי נראות, מכוסות בזיגזג השסוע של החתכים התפורים בחוט כהה — כך הציגו הדברים את עצמם: מגמת הירידה, ההידרדרות של המשפחה הזאת, משורטטת כמפה על הפנים שלה, אם אפשר לומר את זה ככה.

אז במקום לחזור ישר למלון בעיר העתיקה, באמת הלכתי לבר של קרוננהאלה, שדלת הכניסה שלו תמיד עבדה הפוך מהמצופה. כשרצו למשוך אותה, היא היתה נפתחת רק בדחיפה, ולהפך. אז תפסתי שם מקום מאחור, מימין, בקצה הכי רחוק על הבר, ליד השירותים. השולחנות שמלפנים תמיד היו מוזמנים לגברים מציריך ולמי שהתלוו אליהם, שהיו בדרך כלל ממוצא אוקראיני ומהמין הנשי. עבר הרבה זמן מאז שהיה אפשר לקבל שולחן מקדימה או שאיזו פעם שולחן כזה לא היה מוזמן. בינתיים הפסקתי לקוות שאני אקבל שולחן מקדימה.
אנשים שנמצאים בציריך תמיד חושבים שהם יהיו אפופים ברוחם של ג'ויס ושל קברט ווֹלטר, אבל במציאות זאת רק עיר של אוֹבֶּרלוֹיטנַנטים תאבי בצע וסרסורים עריצים. על הבר בצד ימין מאחור, ליד השירותים, זה בכל זאת טוב באותה מידה, חשבתי, אחרי הכול גם שם מגישים עם הדרינק את שלוש הצלוחיות הלבנות עם השקדים המלוחים, חטיפי הצ'יפס בטעם פפריקה ומקלות הבייגלה הקטנים, בדיוק כמו בשולחנות שמלפנים, ואם במקרה יום אחד זה כבר לא יהיה יותר ככה, סביר להניח שעדיין אפשר יהיה ללכת לבר של קרוננהאלה, כי בסופו של דבר זה באמת לא ישַנה.
ממש כמו עם אמא, שאולי עכשיו, היום בערב, עוד פעם נפלה על הפנים, הכול תלוי במה שהיא לקחה. אם היא לקחה זוֹלפּידֶם, פֶנוֹבּרבּיטָל או קְוֶוטיאפּין — זאת אומרת, רק אחד משלושת החומרים או בבת אחת את כל השלושה ביחד, שאז גם ירדו בגרון עם בקבוק אחד או שניים של הפוֹנדָה האמור בשבעה וחצי פרנקים. ואז, אחרי הנפילה ועקבות הרגליים בשלולית הדם והפרצופים של השכנים שמתביישים בשבילה מאחורי הווילונות שלהם שעשויים מבד גאזָה, והאמבולנס הכתום־לבן וחדר המיון בבית החולים והכניסה החוזרת לווינטרטור, כמו גם השחרור כעבור שבוע, כי לא היה שום צו של בית משפט, והנסיעה במונית בחזרה לציריך, שבה נהג המונית מוציא לה מהארנק את השטר של האלף פרנק ולא נותן לה שום עודף, אבל במקום זה תומך בה בזרוע אבירית ומלווה אותה עד דלת הכניסה לדירה — אז אחרי זה היא ממילא לא תזכור יותר שום דבר, חוץ מדבר אחד, כמובן, שהיא עדיין חייבת למסור בדחיפות מרשם בבית המרקחת, בשבילעוד חפיסות של זולפידם, פנוברביטל וקווטיאפין.
בפעם הקודמת, בביקור האחרון שלי לפני חודשיים, שטפתי ביסודיות את הדם של אמא מרצפת השיש, עם דלי, סמרטוט רצפה ומטלית לחה, ובתגובה לזה היא אמרה שאני בטח ישנתי במיטה שלה ובכלל לא במלון, עניין המלון זה רק שקר, ואז היא שאלה איך בעצם הצלחתי להגיע למצב כזה, שפשוט דיממתי ככה בתוך הסדינים שלה ועל הרצפה, ומה לכל השדים והרוחות חשבתי לעצמי, זאת כזאת חוצפה.

וככה ישבתי שם בבר של קרוננהאלה בזמן שהיא ישנה בדירה שלה, ולא רציתי לחזור למלון, אבל הייתי חייב, כי מה כבר היה לי לעשות פה בבר הזה, שמשך ודחה אותי באותו הזמן?
אז הלכתי בחזרה על הגשר, שמתחתיו נהר הלימאט הצלול זרם החוצה מתוך האגם והברבורים קיפלו את הראשים שלהם מתחת לכנפיים בשביל לישון. גילגלתי בראש את המחשבה לעמוד עוד כמה דקות למעלה ליד החומה בלינדֶנהוֹף, ואולי לעשן סיגריה בין העלים הנושרים, ומשם להסתכל למטה על העיר ציריך החשוכה ועל כל האפלה שלה, מה שדווקא לא עשיתי בסוף, אלא עמדתי מול דלת המלון וחיפשתי בכיסים את המפתח לדלת, כי כבר לא היה אף אחד בקבלה מאוחר כל כך בלילה, ותוך כדי חיפוש המפתח, לפתע פתאום ובאופן בלתי צפוי הופיע לפנַי אבא של אמא שלי.
לנגד עינַי הופיע אוסף המכשירים הסאדו־מזוכיסטיים, שלאחר מותו התגלה בארון הנעול של חדר האורחים בבית שלו באי זילְט, אותו ארסנל כלים מחריד שנועד להשפיל, שסבא, סבא שלי — חבר מפלגה מאז 1928 , אוּנְטֶרְשְטוּרְמְפיהרר באס־אס ופעיל בשלוחת "מנהיגות תעמולת הרייך של המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית" בברלין — אסף בבית שלו בזילט אחרי המלחמה, וגם אחרי הדה־נאציפיקציה במחנה המעצר הבריטי דֶלְמֶנְהוֹרְסְט־ָדֶלְהַיידֶה, שלמרבה הצער כשלה לחלוטין. אותו ארסנל כלים ששימש אותו, אם לא בפועל אז לבטח בחלום המיוזע בהקיץ, במפגש החשאי במרתף, עם הנערות הצעירות שנשכרו באיסלנד. כי רק הן, ככה חשב סבא, סבא שלי, רק הן יכולות לייצג כראוי את האידיאל הנורדי. הנורווגים, הגרמנים, הדנים, הם כולם חלשים מדי. לא, הן היו חייבות להיות איסלנדיות, הנערות שהוא הזמין אליו הביתה, לזילט, לשמש כאוֹפֶּר, נערות שבזרם הדם שלהן שרה לנצח ה"אֶדָה" הקדושה. האם הוא באמת הצליח באותם זמנים לגרום להן, לאיסלנדיות הרבות שגרו אצלו במשך שנים, להשפיל אותו? אחת מהן זכרתי די טוב, בחורה שקראו לה סיגְרידֶר. היא היתה בוודאי בת תשע־עשרה, גבוהה, היה לה שיער בלונדיני בגון הפשתן, היו לה קמטים קירגיזיים מסביב לעיניים ונמשים עדינים על העור החיוור מדי. אז ככה, עם סיגרידר, כשהוא והיא רכונים שניהם על שולחן הכתיבה וקצות הלשונות בזוויות הפה, הוא למד את סימני הרוּנוֹת, אותו אלפבית נורדי שהמושלים הגרמנים של הגזע הנורדי יכלו לקרוא בו את העבר והעתיד של האנושות. כן, כל האימה האזוטרית נחקרה בחדר העבודה של סבא, הגדוש בערימות ספרים.
הכול, הצלחות המעופפות של הנאצים, שוואביה החדשה באנטארקטיקה, תיאוריית הקרח העולמי, וכמובן, משלחת האס־אס לטיבט שסבא היה שותף לארגונה, בתור איש קשר כביכול, בין המשרד של מנהיגות תעמולת הרייך לבין אָנֶנאֶרבֶּה, החברה למחקר מורשת האבות, של האס־אס — כל ההבלים במלואם נדונו ביסודיות והופנמו עם סיגרידר הסבלנית, בזמן שאכל כריכוני שרימפס ושתה לימונדה והמתין עד שהמשפחה סוף־סוף תעלה ותלך לישון, כי אז, אולי, סוף־סוף, תיווצר האפשרות המיוחלת שסיגרידר הצעירה, החיוורת, המנומשת, תוכל לכבול אותו בחוט תיל אל רגל השולחן. "יָאוֹ, אֶלְסְקַן מין," יכול להיות שהיא אמרה לו אז. "רק בוא אלי כבר, איש קטן."

"יורוטראש" / כריסטיאן קראכט. מגרמנית: חנן אלשטיין. הוצאת אחוזת בית. 175 עמודים.