כל אחד ואחת מהמשתתפים בטקס הפתיחה של פסטיבל ברלין 2024 נדרש, באיזשהו שלב, להתייחס לפיל בחדר. העניין הפוליטי הגדול והדרמטי הזה, ההוא שפשוט אי אפשר להתעלם ממנו, שחייבים להצהיר לגביו איזשהי הצהרה. המלחמה בעזה? מה פתאום. אני מדברת, כמובן, על ההחלטה לבטל את ההזמנה לטקס של חמשת נציגי מפלגת ה-AfD הימנית-קיצונית בפרלמנט הגרמני. עם זאת, בסופו של דבר הסוגייה הזו נדחקה במידה מסוימת הצידה, וכשהכותרות באתרי הקולנוע הכריזו על "טקס פתיחה פוליטי עם מחאות" הם התייחסו בעיקר לסוגיה הפנים-גרמנית, שתפסה מקום בולט בכל נאום באירוע והובילה גם לכמה מחאות (מנומסות למדי) על השטיח האדום.
אמנם, על השטיח האדום נראו גם קריאות להפסקת אש בעזה, והיו כמה יוצרים שביטלו עוד קודם לכן את השתתפותם בפסטיבל במחאה על המדיניות הגרמנית בנושא. בשבוע שקדם לאירוע הפתיחה אף התפרסם מכתב פתוח עליו חתמו כמה עשרות מעובדי הפסטיבל, שקרא לעצירת הלחימה, שחרור בני ערובה וכן לתגובה מצד הנהלת הפסטיבל שתהיה "עקבית לזו שהציגה בתגובות לאירועים אחרים שהשפיעו על הקהילה הבינלאומית בשנים האחרונות". בטקס הפתיחה עצמו עלה הנושא מספר פעמים. בין היתר התייחסה אליו שרת התרבות של גרמניה, קלאודיה רוט, שדיברה בזעזוע על "המתקפה הברברית מצד הטרוריסטים של חמאס" ב-7.10 וקראה לשחרור החטופים בעזה. רות הביעה דאגה גם ממצבם הקשה של האזרחים ברצועה, קראה למציאת פתרון מדיני למצב וגינתה גם גילויי אלימות ואנטישמיות כלפי יהודים בגרמניה.
הפסטיבל אף אימץ יוזמה של צמד אקטיביסטים מקומיים - גרמני ממוצא ישראלי ופלסטינית-גרמנייה - המפעילים מרחב אינטימי וקטן שמזמין את העוברים והשבים להיכנס ולדבר על הסכסוך הישראלי פלסטיני (בודדים בכל פעם, ובגרמנית). הבית הקטנטן הוצב בסמוך לשטיח האדום של הפסטיבל ויפעל עד יום שני, כולל הקלטה חיה של פודקאסט בנושא.
עם ובלי קשר למתרחש בישראל, תוכניית הפסטיבל השנה נחשבת לפוליטית במיוחד השנה. הכול יחסי, כמובן - פסטיבלי קולנוע הם בדרך כלל פוליטיים למדי. בפסטיבל הברלינאי ספציפית קיימו בשנה שעברה תוכנית מיוחדת שהוקדשה למצב באוקראינה ומקדמים זה מכבר קולות של יוצרי קולנוע מאיראן - כשהשנה הנושא צף מחדש כשהממשל האיראני מנע מצמד הבמאים של סרט בשם "My Favourite Cake" לעזוב את המדינה כדי להשתתף בהקרנת סרטם בפסטיבל.
את תואר סרט הפתיחה קיבל השנה "Small Things Like These", סרט היסטורי צנוע למדי על פי נובלה של קלייר קיגן שנכנסה לשורטליסט של פרס המאן-בוקר. המועמד לאוסקר קיליאן מרפי מגלם כאן את ביל פרלונג, כורה פחם ואיש משפחה מסור מעיירה קטנה באירלנד של שנות השמונים. ביל מגדל חמש בנות יחד עם אשתו איילין ומשתדל להיות אזרח טוב ומועיל בקהילתו. אבל לקראת חג המולד הוא נשאב ללופ של זיכרונות וטראומות ילדות, שרק מתעצם כשהוא נחשף שוב ושוב לאנשים ובעיקר לילדים במצבי מצוקה. השיא מגיע כשביל נחשף לסיפורה של אחת הנערות המתגוררות בכנסייה המקומית.
אם לא יצא לכם להיתקל בעבר בביטוי "מכבסות מגדלנה", נסביר שמדובר בתנועה שפעלה במשך עשרות שנים באירלנד ובבריטניה. מה שהתחיל כמעין בית מחסה לשיקום נשים בזנות הפך ברבות הימים לבית כלא מטעם הכנסייה הקתולית. נערות ונשים נשלחו ונכלאו בכנסיות, שם נדרשו לכפר על חטאים כמו לידה מחוץ לנישואין, קיום יחסי מין או סתם האשמה בפלרטטנות יתר, על ידי חזרה בתשובה ועבודת כפייה במכבסות. אחרון בתי המחסה האלה באירלנד נסגר בשנות התשעים, מעט יותר מעשור אחרי אירועי הסרט הנ"ל.
הזוועות שהתחוללו במכבסות הללו כבר נחשפו בעבר בסרטים תיעודיים ועלילתיים - הבולט שבהם הוא "האחיות מגדלנה" משנת 2002. "Small Things Like These" מיועד לקהל בקיא בנושא לפחות ברמה מינימלית, כזה שיכול לזהות מיד מהי המשמעות של נערה קוראת לעזרה שנגררת על תוך מבנה של כנסייה. הגיבור הוא בכל זאת עובר האורח שהזדמן במקרה למקום ונחשף למקרה אחד של נערה אחת ונדרש להחליט - לפעול או לא לפעול.
לבחור סרט כזה כסרט הפתיחה של "שנה פוליטית במיוחד" זה כמעט טריק - נושא בעל חשיבות שלא יכול לעצבן אף אחד כי הוא כבר מזמן קונצנזוס מוחלט, ועל הדרך איזו אמירה על הקושי וגם החשיבות לפעול למען אחרים במחיר של סיכון אישי. אה, וזה לא מזיק כשכל זה מגיע בחבילה אחת עם מפיקים מפורסמים בדמות מאט דיימון ובן אפלק וגם מפיק/שחקן ראשי שהוא במקרה גם אחד הכוכבים הכי לוהטים של התקופה. אגב זה, בטקס הפתיחה נשאל מרפי אם הוא מעדיף שהסרט החדש יזכה בפרס דוב הזהב או ש"אופנהיימר" יזכה אותו באוסקר, וענה: "אני יכול לזכות בשניהם?".
שיקולי תדמית הפסטיבל בצד, מדובר בסרט חביב אבל גם קצת זניח. את הספר המוערך של קיגן עיבד לתסריט אנדה וואלש ("רעב"), כשעל כיסא הבמאי טים מילנטס בסרטו הבולט ביותר עד כה. מילנטס ביים בעיקר לטלוויזיה (כולל כמה פרקים ב"פיקי בליינדרס" בכיכובו של מרפי) ועוד לא הטביע חותם בעולם הקולנוע - עד שאפילו למעשה עוד אין לו ערך ויקיפדיה - והסרט הזה לא בדיוק מוכר אותו כקול חדש שחובה לעקוב אחריו.
עיקר העניין בסיפור היא ההתמודדות של ביל עם הדילמה שבין נקיטת פעולה לקונפורמיזם נוח ומנותק - וההתלבטות הזו אמיתית ומקורקעת למציאות, כך שגם הצופה לא לגמרי בטוח מה נכון לעשות. הרבה מהקרדיט הולך גם למרפי, שיוצר כאן דמות מעוררת הזדהות מחד אבל גם כזו שלפעמים מתחשק לטלטל אותה כדי שתתעורר על החיים שלה. יש גם הרבה פלאשבקים לילדותו של הגיבור, והם מהסוג שמצדיק את הבוז שהכלי הקולנועי הזה מקבל לא פעם מהקהל. הם מבוימים בדרמטיות יתר שאולי תואמת זיכרון ילדות טראומתי, אבל לא את האווירה של שאר הסרט, שרוב הזמן משתמש יפה באנדרסטייטמנט.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני נוכח בפסטיבל לא רק דרך אמירות כאלה ואחרות על הנושא, אלא גם בתוכנייה עצמה. היא כוללת סרט ישראלי אחד - סרטו החדש של עמוס גיתאי - וגם סרט דוקומנטרי פלסטיני-נורבגי בשם "No Other Land", שמוקרן במסגרת תוכנית "פנורמה", המתמקדת בקולנוע עצמאי פוליטי וחברתי, ומתעד את מאבקם של תושבי קבוצת הכפרים מסאפר יטא בגדה המערבית באלימות מתנחלים וביחס הממסדי כלפיהם.
סרטו של גיתאי, שהוקרן במסגרת הרשמית היוקרתית Berlinale Special, מחזיר אותנו לעיסוק בקונפורמיזם מול נקיטת עמדה ופעולה. בהפצתו הבינלאומית הוענק לסרט השם "Shikun", המתייחס לאחד משני מבנים ברוטליסטיים שבו צולם - מבנה השיכון בו פועל מרכז הקליטה "יעלים" בבאר שבע. השם הישראלי שלו, "עוד לא מאוחר", הולם אותו הרבה יותר, כסרט שעוסק ובעיקר מתנגד לרעיון ה"התקרנפות" - הליכה עיוורת וצייתנית אחרי העדר, שרק נעשית נפוצה יותר ככל שהמצב נעשה קשה יותר מוסרית וערכית.
הסרט, כמו מושג ההתקרנפות עצמו, נוצר בהשראת המחזה "קרנפים" מאת יוז'ין יונסקו. מחזה האבסורד זוכה כאן למחוות ישירות יותר ופחות, ממונולוגים ארוכים על מהותה של אותה התקרנפות על רקע דמות היוצרת לעצמה קרן קרנף מלאכותית, דרך דיאלוגים המעמתים דמות "מתקרנפת" עם דמות המביעה התנגדות, ועד לשוטים המתעדים את השחקנים הולכים במעגלים (או מדברים על הליכה אידיאולוגית במעגלים), בדומה למבנה המעגלי של המחזה.
בשונה מיונסקו, גיתאי לא משתמש במטאפורת האדם שהופך לקרנף כדי להרחיק את הביקורת מהצופה. הסרט הוא קריאה ברורה להתנגדות או לפחות להתעוררות פוליטית. אין פה עלילה של ממש, אלא בעיקר רצף של תמונות, חלקי סיפורים או פשוט דיונים, כשהדמויות עונות לשמם האמיתי של השחקנים והשחקניות, ולעיתים משנות את תפקידן בין סצינה לסצינה.
זה מתחיל בבניין השיכון המדובר ועובר בהמשך לתחנה המרכזית הריקה והפוסט אפוקליפטית בתל אביב. שותפתו החוזרת של הבמאי חנה לסלאו מופיעה באחת הסצנות בלוקיישן מעניין וסוריאליסטי למראה במיוחד בתחנה - ספריית היידיש הגדולה של עמותת "יונג יידיש". בין שני הלוקיישנים מקשרות בין היתר דמויותיהם של יזם נדל"ן, קבלן ואדריכל (מנשה נוי, עטאללה טאנוס והאדריכל אמנון רכטר). דמות חוזרת אחרת היא זו של השחקנית הצרפתייה אירן ז'קוב ("חייה הכפולים של ורוניק"), שאפשר לפרש כייצוג גשמי של המוסר וההתנגדות אבל גם כביקורת על האירופאים שצופים בכל מה שקורה בישראל בזעזוע עמוק אבל עושים זאת בניתוק מסוים מהאנשים שחווים את כל זה בפועל.
דמותה של חנה לסלאו ב"עדיין לא מאוחר" היא בת לניצולי שואה, שמדברת בחטף על ילדות בצל האסון המונומנטלי. סרט אחר מתמקד בחוויית הדור השני בצורה מעמיקה הרבה יותר - "Treasure" של הבמאית ג'וליה וון הולץ, על פי ספר שכתבה לילי ברט. יוצרת וכוכבת "בנות" לנה דנהאם מגלמת כאן את רות, עיתונאית מוזיקה מניו יורק שמגיעה לפולין כדי לחקור את עברו של אביה ניצול השואה אדק, כשנה לאחר מות אם המשפחה. האב, בגילומו של סטיבן פריי, מצטרף אליה במסע - פחות כדי לחזור לנופי ילדותו, ויותר כדי להשגיח עליה ולוודא שאיש לא מנסה להרע לה.
סיפורה של רות מסופר בצורה שהישראלי הממוצע כבר מכיר היטב מיצירות ומסיפורים אמיתיים של בני ובנות הדור השני לשואה. הילדות עם הורים הלוקים בפוסט טראומה קשה, האובססיה לקריאה וחשיפה לזוועות התקופה, השאלה האם לתבוע בחזרה רכוש ואפילו נדל"ן - כולם עולים פה במידה מסוימת, עם תוספת נדיבה של פגיעה עצמית. אולי עבור צופה מערבי דובר אנגלית מדובר בחומר חדש ומרענן לגמרי, וכהיכרות ראשונה עם הנושא זה לא סרט רע בהכרח. יש בו משהו חינוכי ורגשני לרגעים, אבל הוא נמנע מניסיון ליצור איזשהו רומנטיזציה סביב הטיול המשפחתי. גם כשהרעיון של "תביעת רכוש" חוזר ועולה ברור לנו שאין כאן סיפור אגדה על בית גנוב, רק שיח חירשים שמצידו האחד צעירה אמריקנית הנכונה לשלם סכומי עתק על כלי פורצלן ומצידו השני האנשים שמתגוררים בדלות בבית ילדותו של אדק ונכונים גם לשקר ולנצל את הסיטואציה לטובתם.
הסצינות הכי מוצלחות בסרט הן אלה שלא עוסקות בגטאות או מחנות השמדה, אלא באדק עצמו. בעוד דנהאם עושה כאן את אותה דמות נירוטית וקשה שאנחנו כבר מכירים מ"בנות", פריי הוא הכוכב הבלתי מעורער והסיבה העיקרית לראות את הסרט הזה. הוא אמנם מגלם ניו יורקר, אבל לא פעם מזכיר אבא ישראלי שעושה פדיחות בחו"ל - חבר'מן עם אנגלית משובשת ונטייה להוסיף ה' הידיעה במקומות לא נחוצים. הוא מתיידד עם כל מי שעומד לידו מספיק זמן ומרעיף אהבה גם על בתו, אבל יש פער מסוים בין מה שהוא אומר ועושה כאן לבין הקשר הבעייתי והמרוחק שלהם לאורך השנים, פער שהסרט יותר רומז עליו מאשר ממש מציג. וכן, הוא לגמרי דופק לבת שלו נאומים פולניים על הגירושין שלה ועל כך שהיא אוכלת "אוכל לציפורים". אמרנו אבא ישראלי פדחן?