אנחנו אוהבים לספר על עצמנו שאנחנו מקצוענים, וחזקים, וצעירים ובריאים ובכלל שכל העולם פרוס לפנינו. אבל אחת לאיזה זמן מגיע אירוע שמזכיר לנו כמה הקיום שלנו הוא שברירי ואקראי. אסון, מלחמה, תאונה או סתם שמשהו שקורה לאנשים אחרים בחדשות קורה פתאום לך, והחיים מתהפכים מיד ומשנים את כל צורתם. ומה קורה לרופאה, מומחית לסרטן השד ששמה הולך לפניה והכול ברור לה כשמש, שמגלה ביום בהיר אחד שגוש סרטני מזדחל לו בחזה שלה? ומה קורה לפוליטיקאי מבטיח, אלוף בספינים, שכולם רוצים בקרבתו ועל פיו יישק דבר, כשקורה לו אותו הדבר בדיוק והוא מבין שיש התרחשויות שאי אפשר פשוט לסובב ושהבעיה האחרונה שלו היא שסוג הסרטן "לא גברי מספיק"?
"חולי אהבה", הדרמה הקומית - כן, קומית - שעלתה אמש בקשת 12 בכיכובם של איילת זורר ועמוס תמם, יוצאת מתוך האבחון הזה לתיאור עדין של התמודדות עם חרדת המוות. סרטן השד נפוץ באופן מבהיל, ומאיים גם על גברים, וממילא, אין אף אחד מאיתנו שהמחלה הארורה הזו או סוג אחר שלה לא גבה את חייו של מישהו שהוא מכיר. אבל אפשר להחליט שהסרטן הוא רק משל לאותה בשורה איומה שדופקת על דלתנו במפתיע, אותה פעם שהחיים מכים אותך כואב ואין לך איך להחזיר, כמו שכתב פעם יענקלה רוטבליט. לצערנו, התקופה האחרונה לא דלה בדוגמאות.
במרכז העלילה ניצבת עמליה (זורר), גרושה בת 51 ואם לשני מתבגרים, מומחית מבריקה לסרטן השד, שמגלה כמעט במקרה שגדל גוש בשד שלה. עמליה האסרטיבית, שמאמינה בהפרדה רדיקלית של רגש מהעבודה ומייפוי המציאות לחולים שמתפרקים מול האבחון, נדרשת לפתע להתמודד עם ההחלטות שהיא דורשת מהמטופלים שלה לקבל בלי לחשוב פעמיים - והיא נאלצת להכיר בכך שהן לא פשוטות כלל ועיקר. כמעט במקביל מגיע למשרדה מיכה חדאד (תמם), שר התיירות לשעבר, כוכב עולה בפוליטיקה הישראלית שנמצא בעיצומו של קמפיין בחירות, ודחה בגלל שלל האירועים את הטיפולים.
כל אחד מהם נדרש להתמודד עם המשמעויות, עם הגילוי לסביבה הקרובה שהוא אף פעם לא נוח, עם החרדות ובעיקר עם ההבנה שעליהם לעצור את המירוץ כדי לטפל בעצמם. האווירה הכללית בשני הפרקים הראשונים רומזת גם על מתח רומנטי בין השניים שעתיד להתפרץ. בשולי העלילה עוד שלל דמויות, קולגות, בני משפחה ואחרים, שהאבחון משפיע גם עליהם. אחת מהן עדי (נלי תגר), אחותה של עמליה וסטנדאפיסטית כושלת, שזוכה סוף סוף להצלחה כשהיא מעלה מופע פאנצ'ים המכריז על עצמה כחולת סרטן.
את "חולי אהבה" יצרו רונה תמיר, טל גרניט ושרון מימון, והשניים האחרונים גם מביימים. קשה שלא לחוש שכל זה מוכר לנו מאיזה מקום: השלישיה הזאת חתומה גם על העיבוד הקולנועי הטרי של המחזה "סוף טוב" של ענת גוב, שעסק גם הוא באבחון בסרטן ובהפנמה שלו, וגרניט ומימון הם גם היוצרים של "מיתה טובה", עוד יצירה שמיודדת עם סופם של החיים. גם כמה מהאלמנטים המרכזיים של העלילה - איש הרפואה שמוצא את עצמו תחת שולחן הניתוחים, או אדם שמזייף עובדה נוראית כדי לזכות באמפתיה, כבר נראו ברמה זו או אחרת על המסך (הפירוט - בהמשך). אפילו שם הסדרה זהה לשמו העברי של סרט מצליח משנת 2017.
ובכל זאת, למרות ששום גלגל לא מומצא כאן מחדש, "חולי אהבה" היא מעדן ישראלי. זאת הסדרה הבאה שמדינת ישראל תתאהב בה, ובצדק. ולמרות שלא חסרות לנו מחשבות על המוות על המסך ומחוצה לו, ואולי בדיוק בגלל זה, היא מזמינה את הצופים אליה להתנחם. מעל לכול, ובאופן שאינו מובן מאליו לטלוויזיה הישראלית, היא שופעת טוב לב. אין כאן טובים ורעים, רק בני אדם שנדרשים להתגבר על מחלה ממאירה, וחשוב יותר - על עצמם.
הסדרה נישאת בראש ובראשונה על ידי הכוכבים שלה. זורר מציגה גיבורה נפלאה, עם פער עצום בין הרציונליות החדה שהיא מפגינה במקצוע לבין הבהלה והאי-בהירות שנוגעים להתמודדות הפרטית שלה, שמגיעה עד כדי התנהלות בלתי רציונלית בעליל. הפערים האלה כה גדולים עד שקשה להאמין לפעמים שמדובר באותו אדם, אלא שזה בעצם העניין: האבחון כל כך מטלטל את עמליה עד שהיא נדרשת להבין מחדש מי היא בעצם. תמם, שהשבוע אפשר לראות אותו זוהר גם ב"מנאייכ" כגבר בהתמוטטות כוללת בדרמה שקורצת לפוליטיקה הישראלית (בנסיבות אחרות לגמרי), מפגין שוב את מה שהפך אותו לשחקן כל כך אהוב: כריזמה נדירה, הבעה מאופקת של רגשות באמצעות הפנים בלבד, והיטמעות מוחלטת בתוך הדמות. סביבם יש שלל הופעות של שחקנים נהדרים נוספים, מתגר כאחות הלא מתפקדת (ובתפקיד כפוי טובה, שמכריח קומיקאית מעולה לגלם סטדנאפיסטית בינונית), שאדן קנבורה כמתמחה והמראה הרכה של עמליה, זוהר שטראוס כגרוש המתחשב, דנה סמו כאשתו של מיכה, יואב לוי כיועצו הפוליטי, אמנון וולף ומתי סרי כקולגות בבית החולים ועוד ועוד, ועד לגיחות מפתיעות - חנה לסלאו כמנטורית של עמליה, ורינה מצליח כאמו של מיכה.
כל השחקנים האלה יכולים לזרוח באמצעות התסריט השנון, שמצליח הפוך שלל סיטואציות עם פוטנציאל איום לקומיות או כמעט-קומיות, מבלי לגלוש לפרודיה גסה. ההומור העדין, עוד משהו שנדיר לראות על המסך המקומי, לצד דיאלוגים חכמים, מתגבשים לסדרה אנושית ואוהבת אדם שמדברת לצופיה בגובה העיניים ועם פאתוס מינימלי ביחס לכובד הנושא, לפחות בשני פרקיה הראשונים (מתוך שמונה בסך הכול) שנשלחו לעיתונאים. הפרק השני בסאגה נמרח יותר מאשר במקרה של רצף ההתרחשויות המסחרר של הפרק הראשון, אבל גם במהלכו קל להודות: "חולי אהבה" כובשת, ומזמן לא הייתה סדרת מקור כל כך טובה על המסך של קשת 12. אפשר רק לקוות שכך זה גם יימשך.