הבחירה איזה סרט לראות בפסטיבל קולנוע היא לא פעם הימור מחושב. בברלין זה נכון שבעתיים, כי לרבים מהסרטים אין אפילו טריילר ו/או שהם מוקרנים כאן בבכורה עולמית. אם תפספסו, תמצאו את עצמכם בוהים בצילומי טבע ושברי סיפורים על רקע מונולוג רב לשוני של היפופוטם מת (לא סרט שהמצאתי לצורך הדוגמה, וחבל). על הנייר, "Pepe" הוא סרט על היפופוטם שמגיע בעל כורחו לקולומביה, נמלט מגן החיות הפרטי של פבלו אסקובר ויוצא לנקום בבני האדם. העלילה הזו קיימת בסרט, בערך, אבל זה יותר גיבוב של רעיונות ורגעי חיים שאף אחד מהם לא ממש מגיע למיצוי. אחוז הנרדמים והעוזבים באמצע היה בהתאם.
אבל כשקולעים בול וזוכים להיות בין הראשונים שמגלים יצירה גדולה, או לפחות מפתיעה ומעניינת, זה כיף אדיר. כך הרגשתי, למשל, ביציאה מהסרט "The Outrun". האמת שזו רק חצי חוכמה כי הסרט המסוים הזה הוקרן לפני רגע בפסטיבל סאנדנס, מה גם שיש לו שניים מגלגלי העזר הכי נוחים כדי לבלוט בתוכניית פסטיבל - שחקנית מוכרת ובמאית מסקרנת. הראשונה היא סרשה רונאן, שלדעתי עוד לא יצא לי לראות הופעה לא-טובה שלה עד היום, והשנייה היא נורה פינגשיידט, במאית גרמנייה שסרטה "מחוץ למערכת" זכה לביקורות משבחות וגם היה נציג גרמניה לאוסקר בשנת יציאתו. אז כצפוי או שלא, "The Outrun" הוא הסרט האהוב עליי מאלה שתפסתי עד כה בפסטיבל, ומחיאות הכפיים הנלהבות שסחפו את האולם בסיומו רומזות לי שאני לא היחידה שמרגישה ככה.
בעיבוד לספרה האוטוביוגרפי של איימי ליפטרוט, רונאן מגלמת צעירה בשם רונה שחייה התפוררו בעקבות התמכרות קשה לאלכוהול. הסיפור נע קדימה ואחורה בזמן, מילדותה דרך שנות ההוללות שלה בלונדון ועד להווה, בו היא מנסה לאסוף את השברים בעודה מתארחת בבית אמה באיי אורקני בסקוטלנד. זה סיפור מטלטל ורגשי מאוד אבל גם מלא יופי, שלא גולש לקלישאות או לרומנטיזציה. רונאן, שחתומה כאן גם על הפקה, מציגה הופעה שעם קצת מזל תביא אותה למועמדות חמישית לפרס האוסקר - ולגמרי ראויה לפסלון מוזהב. אבל הסרט עובד לא-פחות בזכות הבימוי החכם, שמאזן בדייקנות בין כיוונים, זמנים וקווי עלילה שונים כך שנסיים את המסע הכואב הזה עם חיוך.
אחד האתגרים הגדולים במעבר מהדף למסך הוא התרגום של מונולוג פנימי כתוב למדיום ויזואלי. כשלא עושים את זה נכון, נתקעים עם קריינות שרק מכבידה על הסרט. פינגשיידט אמנם משתמשת בקריינות, אבל במתינות ורק לצורך אחד. הסרט מתאר את האלכוהוליזם וניסיונות הגמילה של הגיבורה במלוא הכנות והכיעור, והקריינות נמצאת שם כדי להזכיר שרונה היא יותר מההתמכרות שלה. היא אישה חכמה, רחבת אופקים ורוחנית, עם אהבה לטבע ולחיים. הסיפורים שהיא מספרת חושפים אותנו לסיפורים העממיים, הפחדים והנופים שמרכיבים את הנפש שלה, כך שהמסע שאנחנו רואים כלפי חוץ מקבל עומק נוסף.
זה לא הסרט היחיד שהגיע לפסטיבל אחרי סיבוב בסאנדנס. לצידו נחתו בבירה הגרמנית גם "Love Lies Bleeding" המהנה של האולפן העצמאי A24, מותחן רומנטי מוזר ומהנה בכיכובן של קירסטן סטיוארט וקטי או'בריאן ו-"A Different Man", קומדיית מתח בכיכובו של סבסטיאן סטאן, שבה גבר עובר טיפול ניסיוני לתסמונת שעיוותה את פניו והופכת כמעט בין לילה לחתיך גנרי.
חייל החורף לשעבר מגלם כאן גבר הסובל מתסמונת הגורמת לעיוות של פניו. החיים מחמיצים לו פנים, עד שטיפול ניסיוני מאפשר לו להמציא את עצמו מחדש כחתיך מלא בטחון שנראה כמו, ובכן, סבסטיאן סטאן. הוא מקבל תפקיד בהצגה והזדמנות לכבוש את ליבה של המחזאית (רנאטה ריינסב, כוכבת "האדם הגרוע בעולם), עד שלתמונה נכנס אוסוולד (אדם פירסון בהופעת גונבת הצגה), פצצת כריזמה וכישרון עם פנים מעוותות בעצמו. התוצאה היא מעין קומדיה שחורה, שלפעמים מתפלשת במועקה ובגועל ומעלה לדיון שאלות מעניינות. לא הכול עובד, אבל התוצאה מעניינת.
וישנו גם "Sasquatch Sunset", פרויקט כל כך משונה שצריך יותר ממשפט-שניים כדי להציג אותו. הסרט מלווה לאורך שנה משפחה של סאסקוואצ'ים, או בשמם המוכר יותר, ביגפוטים. הם משוטטים ביער, אוספים אוכל, רבים, מתיידדים או נמלטים מחיות וכן הלאה. הם מדברים בשפה שמזכירה נהמות קופים, וזו השפה היחידה שתשמעו כל הסרט. אם כל זה נשמע לכם רגוע מדי, אז דעו שיש גם הפרשות מכל הסוגים ושהסרט נפתח בסצנת סקס, לעיניים המשתאות של שני החברים הנוספים במשפחה + צבי שעבר שם במקרה.
היוצרים הם האחים דיוויד ונייתן זלנר, שלאחרונה ביימו יחד את "הקללה", והכוכבים הם ריילי קיאו וג'סי אייזנברג - אבל אין שום דרך להבין את זה עד כתוביות הסיום. הסרט מוגדר כ"קומדיה סוריאליסטית", אבל בפועל הוא איפשהו בין זה לבין סרט טבע ריאליסטי ודרמה על תיעוש והשחתת יערות. כן, אלה די הרבה דברים שונים בסרט אחד, אבל זה סרט מעניין שמאוד מחויב לרעיון המטורלל שלו. לא ברור לי מי בדיוק קהל היעד של סרטי טבע אילמים ומצחיקים עם טאץ' מלנכולי וסצנה שבה ביגפוט זורק קקי על עורבים, אבל אני מקווה שהוא קורא את הטקסט הזה.
ובמעבר חד, אבל עדיין בתמה של שחקנים מוכרים בסרטים קצת איזוטריים - "Between the Temples" הוא כנראה הסרט הראשון שתמצאו בו גם את ג'ייסון שוורצמן וגם שיר של אריק איינשטיין. שוורצמן מגלם כאן את בנג'מין, חזן בבית כנסת רפורמי בניו יורק שהתאלמן מאשתו שנה קודם לכן. בעקבות האובדן הוא חזר להתגורר עם זוג האימהות שלו, שאחת מהן (דולי די ליאון מ"משולש העצבות") נחושה למצוא לו שידוך טוב. אחת המועמדות המבטיחות היא גבי, בתו של הרב שאירוסיה בוטלו רגע לפני החתונה. אך בנג'מין מתעניין יותר דווקא במישהי אחרת - קלרה (קרול קיין, "הנסיכה הקסומה") התלמידה שהוא מכין לעלייה לתורה במסגרת בת מצווה מאוחרת מאוד.
מדובר בסרט כל כך קטן שסביר להניח שבלי הכיפות, השיחה על המבורגרים כשרים והפסקול המורכב מלהיטי סבנטיז בעברית לא הייתם קוראים עליו כרגע באתר ישראלי. היצירה הזאת לא לגמרי מהוקצעת, אבל חיננית וחמודה מספיק כדי שנחליק לה את זה. בסיום הסרט ציין הבמאי והתסריטאי ניית'ן סילבר, שיוצר סרטי אינדי קטנים בתקציבים זעומים, שזו הפעם הראשונה שהוא מצליח להתקבל לפסטיבל, אחרי למעלה מעשר הגשות קודמות. תוסיפו לזה את העובדה שהסרט נרכש להפצה על ידי סוני קלאסיקס אחרי הקרנתו בסאנדנס (החפיפה נמשכת), וקיבלתם התחלה פוטנציאלית של סיפור סינדרלה קולנועי. אז אם בפעם הבאה שתשמעו עליו זה כבר יגיע עם תקציב סטנדרטי וחוזה הפצה עם אתר סטרימינג כלשהו, דעו שגם "פמלה" של בועז שרעבי היה קשור לזה איכשהו.