רבים צופים בפסיכופתים בטלוויזיה. ככלות הכול, התרבות המערבית, האמריקנית בפרט, פיתחה אובססיה עם רוצחים סדרתיים. זה לא עניין חדש, אבל תעשיית הבידור הצינית, הצפת התוכן, ההקצנה הכללית של סף הגירוי ושל גבולות הדימוי וכמובן, האינטרנט, הפכו את הנושא לנגיש מאי פעם. דמויות שמייצגות רוע אולטימטיבי, מחושב, אובססיבי ונטול עכבות הן חומר גלם קולנועי וטלוויזיוני מבוקש. סדרות מצליחות על חלאות כמו ג'פרי דאהמר או צ'ארלס סובראג', שתיהן מבית היוצר של נטפליקס, הפכו לשיחת היום, ובמקרה הראשון לפחות גם לתופעה פולחנית מחליאה, לזעמם המובן והמוצדק של קרובי הקורבנות. אבל יש דמויות טלוויזיוניות, ויש את הפסיכופתים שבמציאות. ואת אלה מכירה הישראלית מיכל וולס מקרוב מאוד, כפי שמלמדת הסדרה התיעודית "האסירה איקס" שעלתה אמש בכאן 11, כמעט שנה אחרי שהוקרנה כסרט באורך מלא בפסטיבל דוקאביב.
במשך שנים, היא ראיינה בכלא שמור כמה וכמה מהאנשים הכי גרועים שחיו בארצות הברית אי פעם: צ'רלס מנסון המפורסם, מנהיג הכת הידועה ששאפה לפריצת מלחמת גזעים באמריקה ורצחה בדם קר תשעה אנשים; ריצ'רד רמירז, "הצייד הלילי", אנס ורוצח עם 15 קורבנות לפחות; לינט פרום, היא "סקוויקי" המפורסמת, אף היא מ"משפחת מנסון" שניסתה להתנקש בנשיא ארצות הברית ג'רלד פורד; ועוד כמה שמות מבחילים כמו צ'ארלס נג, אנג'לו בואנו ועוד. היא פגשה אותם בבית הסוהר, ומול מצלמה שאלה אותם על מעשיהם והדרך שהובילה אותם לשם. את ההשראה קיבלה בבית: בסדרה מתארת וולס את אביה החורג כדמות איומה, לדבריה אפילו יותר מהמפלצות שהתיישבו מול המצלמה שלה.
שמו של האב החורג אומר הרבה לישראלים מעל גיל מסוים: זהו מוטקה קידר, או "האסיר איקס" המקורי - עבריין שגויס לשירותי הביון הישראלים, שדד ורצח סייען של המוסד בבואנוס איירס, ונשפט ונאסר בישראל בסודיות גמורה למשך 17 שנה, בפרשה שעוררה סערה בישראל במשך עשורים. אחרי השחרור נישא לאמה האלמנה של וולס, ועקר עם המשפחה לארצות הברית. לדברי וולס, שהייתה אז נערה, כך התחיל הסיוט הפרטי שלה. בפנים גלויות ובקול שקט היא מתארת למצלמה כרוניקה של ניצול, התעללות רגשית ואונס במשפחה. קידר מת בגיל מבוגר מקורונה לפני שנתיים, מבלי לתת דין וחשבון על הטענות האלה.
כפי שניתן להבין משם הסדרה, שיצרה לימור פנחסוב ("צולם על ידי יצחק"), הפעם וולס לוקחת את הכינוי המפורסם של אביה לעצמה. קידר היה רוצח שהציג את עצמו, בגיבוי התקשורת, כקורבן הלא מזוהה של המערכת, והסדרה הופכת את הדימוי הזה על ראשו: "האסיר איקס" בתפקיד המקרבן, הקורבן הלא ידוע של הפשע שאסור לדבר עליו היא בתו החורגת. לאורך שלושת פרקי הסדרה מתוארים למעשה שלושה צירים: סיפור חייו של קידר, סיפור חייה של וולס, והריאיונות יוצאי הדופן בכלא. חומר הגלם כולל את הריאיונות המטורפים האלה, שפע ארכיוני, לא מעט ראשים מדברים וגם מעט שחזור דוקו-דרמה, כשמוריס כהן בתפקיד קידר.
כל זה מקורי מאוד, מעניין וגם, כמו שניתן להניח: חומר צפייה מזעזע, מטלטל וקשה לצפייה. דרך כל מיני זוויות, הסדרה מנסה להכיר מקרוב מנגנונים של רוע אנושי מזוקק, ומתמקדת באנשים פשוט איומים. ומנסון, למשל - הוא מפחיד גם דרך המצלמה. רמירז ופרום נראים תמהוניים. אין כאן ניסיון להציג את "הצדדים הרכים של הרוצחים המרושעים", אלא להעמיד אותם באור שמגיע להם: אנשים נרקסיסטים, ללא אמפתיה או יכולת לקחת אחריות. היא לא מתפלשת בזוועות עצמן, וגם לא יותר מדי בסיפורי הרקע - לבד מזה של קידר עצמו.
קידר הוא כביכול הדמות הראשית של הסאגה. אך נדמה שכדי להתעכב על כל פיתולי סיפורו צריכים סאגה הרבה יותר ארוכה . לפנחסוב אין באמת עניין בכל המהלך הזה, אלא, כמו במקרים המתוארים, להציג אותו באור שהולם את מעשיו. זה משמעותי מפני שאת קידר, בדומה למנסון, רמירז ושות', אפפה בחייו איזו תהילה. הסדרה מראה כיצד התקשורת נהנתה להעמיק את המיתוס של קורבן המערכת ולאפשר לרוצח נפח נרחב כדי לשטוח את טענותיו כלפי הממסד באופן נרחב.
וולס, מצידה, מתארת את סיפורה באומץ ובקור רוח, בלי לייפות ובלי לטשטש. היא נותרת דמות לא מפוענחת עד הסוף. היחסים שלה עם האנשים שראיינה, היבט בלתי נתפס כשלעצמו בעלילה (עם מנסון היא שמרה על קשר במשך שנים, והוא אף ייעץ לה להתעמת מול קידר), לא באמת מוסברים, ולמעשה לא ברור עד הסוף מה באמת יצא מהתיעוד המקיף הזה (גוגל מלמד שהיא פרסמה ספר על מנסון לפני כחמש שנים). לפרקים, נדמה שהסדרה נושאת על כתפיה יותר מדי, ולמעשה נדמה שכל אחד משלושת הצירים בתסריט רוצה היה עוד זמן מסך משל עצמו. ומצד שני, יש גם תחושה סותרת: עם חומר גלם כל כך קשה להתמודדות, לא בטוח שאפשר בכלל להכיל יותר מהגיהנום הזה.