אני זוכר מצוין את הבוקר הנורא של 30 באפריל 2021. את החושך בעיניים כשפתחתי את הטלפון. את ההודעה מהמערכת: "בוא". את התמונות האיומות כל כך. את המספרים: 45 בני אדם הרוגים. 45. 45. 45. ביום ההם, לא היו בסיוטים שלנו מספרים כל כך גדולים, בטח לא יותר גדולים, כמו אלה של ההילולה במירון. בוקר שטני מזה, חשבנו אז, לא ייתכן.
האסון הלא-ביטחוני הגדול בתולדות המדינה לא נגרם בידי ארגון טרור, אלא אך ורק בגללנו. עצימת עיניים וגלגול אחריות של הרשויות בכל הדרגים - ממשלה, משטרה, עסקנים ואחרים - הכינו תשתית לקטסטרופה. 45 בני אדם שילמו על כך בחייהם. גם בלי קשר לאסונות שעברנו מאז, זה עדיין לא נתפס. המחיר המטורף של התעלמות מבעיה עד שהיא מתפוצצת בפרצוף. גם לפני וגם אחרי, האחראים לעולם אינם אחראים, או אחראים אבל אינם אשמים, כמו שאמר השר לביטחון הפנים דאז ויו"ר הכנסת בהווה, אמיר אוחנה.
שנתיים וחצי אחרי, אתמול פורסם הדוח המסכם של ועדת החקירה שמונתה לבחון את האסון. גם בתקופה של מלחמה ותוך התמודדות עם אסון בהיקף נרחב הרבה יותר, הכותרות קשות לעיכול. האגרוף פוגע בבטן כבר בהקדמה. "בטרם נפנה להמשך הדוח, את המסקנה הפשוטה והמצערת מאוד יש לומר כבר עתה: את אסון מירון ניתן וצריך היה למנוע", נכתב שם. "הכתובת הייתה על הקיר הרבה קודם לקרות האסון. היא הייתה כתובה באותיות קידוש לבנה, בצורה חדה וברורה, אך נותרה שם בלא מענה".
אחריות אישית לאירוע הוטלה על יותר מ-15 בני אדם, ובראשם מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי, השר לביטחון פנים דאז אוחנה, וכן, גם ראש הממשלה כאז כן היום, בנימין נתניהו. הוועדה קובעת כי ראש הממשלה הוותיק ידע על הטיפול הלקוי ועל הסכנות הכרוכות בכך, או לכל הפחות צריך היה לדעת, ולא עשה די כדי לשנות זאת. בהיותו של נתניהו נבחר ציבור, לא הוטלה עליו סנקציה כלשהי. יצא בזול.
המילים הנוקבות ביותר הן כלליות, ומגיעות בסיכום הדוח, ונדמה שהן אומרות הכול על ישראל של היום. "תרבות רעה מצאנו בתוך ביתנו... תרבות רעה של הצגת דברים למראית עין בלבד, של התעלמות מהתרעות חוזרות ונשנות, של שאננות ושל קיבעון מחשבתי בעניינים משמעותיים הנוגעים לבטיחות הציבור ולשמירה על חיי אדם. תרבות רעה של היעדר משילות ושלטון החוק ודפוס פעולה של דחיינות ושל הימנעות מקבלת החלטות. מציאות של התנהלות המושפעת לרעה מאינטרסים פוליטיים ומשיקולים זרים. תרבות רעה של 'ראש קטן', של מזעור האחריות ושל התחמקות ממנה", נכתב. "תרבות רעה זו הובילה לאסון הנורא בהר מירון". לקרוא, לשמוע, לצפות ולבכות.
זה היה יכול להיות פשוט עוד יום נורא במערבולת האקטואליה של מדינת ישראל - עוד יום נורא בשנה בלתי נסבלת. העצב מילא את האולפנים, הורים שכולים שיתפו בכאבם, פרשנים הזכירו שעל הפרק עמדו ועומדים חיי אדם. אלא שמפלגת השלטון, זו של ימי מירון כמו גם זו של היום, החליטה להדגים בדיוק מהי אותה תרבות רעה שעליה דיברה הוועדה. אחרי כמה דברי נימוסים, החליטו אנשי הליכוד שלא למדו דבר: האחריות הושלכה הלאה, לטובת הכתמה פוליטית של הוועדה ועבודתה. "צר לנו על כך שלראשונה בתולדות המדינה, הממשלה בראשות בנט ולפיד הקימה ועדת חקירה נגד קודמתה בימין הפוליטי, ושחבר מרכזי בוועדה הוא מקורבו של לפיד, שלמה ינאי, שקיבל הצעה ממנו למקום ברשימת 'יש עתיד' לכנסת. זוהי התרסה פוליטית מובהקת לחלוטין", נמסר בתגובה המחפירה והצינית. אפילו לחיות פוליטיות ותיקות זה היה יותר מדי.
נכון, מאז ימי "מה אומרים לא אומרים" אין סיבה שנהיה מופתעים מהודעות תגובה שיוצאות מבלפור. נכון, גם העיסוק בתגובה מטורללת נופל למלכודת האמיתית - שנדבר עליה ולא על הדוח. נכון, במדינה שבה איש לא לוקח אחריות על שום דבר, למה כבר אפשר לצפות. אבל לכל תעלול יש איזה שהוא גבול, וחשוב להתעכב על האירוע המוטרף הזה: גם מבחינת הפוליטיקה הישראלית, המחשבה שאפשר להמשיך לזרוק בוץ ולברוח לספין כשדמם של 45 בני אדם על הכף הוא רגע עלוב במיוחד. ההוכחה הכי טובה הגיעה על המסך: גם הכתבים הפוליטיים, למודי הספינים, כמעט תלשו שערות. גם מי שרגילים בסחי הזה הביעו מיאוס עמוק, השתמשו במילים קשות והציגו מבטים המומים. צריך רק להסתכל על הבעות הפנים: גם הם כבר לא יכולים יותר.
"באמת עופר, זו תגובה פשוט שערורייתית", אמרה דפנה ליאל במהדורת היום בחדשות 12, אחרי שנאלצה להקריא את התגובה, במבט של מישהי שלא מאמינה שהיא צריכה לשדר את המילים האלה. "בושה, עולב עולבים, זה פשוט לא לתאר שזה מה שיש לראש הממשלה להגיד על מה שכותבת הוועדה בעניינו", אמר יאיר שרקי, במילים חריגות לכתב פוליטי מאופק.
באותו זמן בכאן 11, מיכאל שמש נראה היה כאדם על סף דמעות. "נקדים ונאמר, זה שפל שהליכוד לא ירד אליו הרבה מאוד זמן. אני חושב שגם במערכת הפוליטית מזמן לא ראינו תגובה כל כך צינית וכל כך מבישה", פתח את דבריו. "אם הליכוד הופך את העניין הזה לפוליטי וכל כך ציני, אני חושב שמי שצריך להתקומם עכשיו אלה נציגי הציבור החרדי. ההודעה הזאת של הליכוד, המתקפה הזאת של הליכוד כנגד ועדת חקירה שנועדה לשמור על חיי אדם - מראה על זלזול בחיי אדם", המשיך אחר כך.
"אני כתב פוליטי, ראיתי הרבה דברים, הרבה הודעות ציניות, אני רוצה להגיד לך ההודעה הזאת עכשיו היא שפל, היא בושה וחרפה", אמר שמש, שזעמו ניכר בכל מחווה. "אני חושב שלשכת ראש הממשלה חייבת לתקן אותה בדקות הקרובות ואני רוצה להאמין שאם היא לא תעשה את זה יהיה מי שיסביר לנתניהו שאין מצב שהדבר הזה עובר בלי תגובה משמעותית". אשרי המאמין.
התקשורת הפוליטית נהנית מקונפליקטים, ומורגלת ברמה הנמוכה של השיח הישראלי ובגימיקים זולים. היא בעצמה נהנית לעתים קרובות מכל אלה. אבל אתמול נשבר בה משהו, מפני שבסתר ליבה היא עוד האמינה שכשצריך - אפשר להתעלות מעל הסחי. אבל מסתבר שלא: בתוך התקופה הנוראה ביותר במדינת ישראל זה עשורים וכנראה מעולם, כשרבים מאיתנו מרגישים שלא תיתכן יותר התנהלות נמוכה כל כך, מגיע הקש ששובר את גב הגמל. גם היום, בתוך כל השחור הזה, להנהגה אין שום דבר קדוש מדי, שום אסון נורא מדי, שום קו אדום לעצור בו מכדי לעצור את הבריחה מאחריות. מילות הוועדה על תרבות רעה הן האנדרסטייטמנט של השנה כשמדובר בממשלת ישראל. וכשהאסימון הזה נפל על המסך, האמון הבסיסי והמינימלי ביותר הופר, ואפילו הכתבים ההמומים כבר מרימים ידיים ומאבדים את שלוות הנפש, זה כבר ברור לחלוטין: הרכבת ירדה מהפסים.