בסיפור "מזל דגים" של עגנון, שהייתה לי הזכות לעבד להצגה, מגיע פישל קארפ, הגביר של העיירה לשוק, קונה לו דג גדול לפני שהוא נכנס לבית הכנסת להתפלל. הוא אמור להיות מרוכז בתפילה, אבל התאווה שלו לטרוף את הדג גורמת לו למהר ולהכניס אותו לשקית התפילה, לתת אותה ליתום בשם בצלאל משה, ולבקש ממנו שירוץ וייתן אותה לאשתו, כדי שהדג יהיה מוכן ומטוגן ישר כאשר אותו גביר יגמור להתפלל.
היתום הרעב גורר את הרגליים לבית של פישל קארפ אבל נעצר בדרך מחמת שהוא רעב ועייף ומחמת שהוא יתום ועני. הוא רואה שאין שם איש בסביבה ואז מכניס את היד לתוך שק התפילה, מוציא את הדג ומסתכל עליו. בנוסף הוא מוצא בתוך השקית את תפילין הראש שאותו טייקון שכח בגלל שהוא היה להוט לטרוף את הדג. בצלאל משה היתום עושה אז שני דברים מוזרים: הוא מלביש את התפילין על הראש של הדג ומצייר עליו. ובלשון של עגנון: התחיל הדג פושט צורה ולובש צורה עד שנסתלק מצורת הדג שלקח פישל בממון הרבה, והתחיל מתדמה והולך לדג שעלה ברצונו של הקדוש ברוך הוא לבוראו בבריאת הדגים.
מה בעצם אומר לנו עגנון? שהאמנות והאמן הם אולי היחידים שיכולים לחרוג לרגע מהפתולוגיה שהגיבור ואולי כולנו נתונים בה - לבלוע ולבלוע ולבלוע עד שבסוף כולנו נבלעים בבטן האדמה. האמן (במקרה של עגנון - יתום בן 9) מסוגל לשלוף לרגע את האובייקט החי, ובמהלך שיש בו גם יסוד קרנבלי, להעביר אותו למעין מהות אחרת שיש בה ממד טרנסצנדנטלי.
כל המחשבות המעט מפותלות האלה אחזו בי כשקראתי את ספר הסיפורים הקצרים "הפיצוציה שהשתגעה", של התסריטאי והמחזאי יוני להב. להב אחראי בין השאר, יחד עם דניאל לפין, על כתיבת הקומדיה המיתולוגית "כולם היו בני חוץ מנעמי", על כתיבת מערכונים ל"זהו זה" ול"נייס גיא" - תכנית הטלוויזיה שיצר יחד עם חברו הטוב גיא מרוז.
בפעם הראשונה פולש להב אל תחום הפרוזה, אבל האמת היא שהסיפורים הקצרים והסהרוריים שלו התחבאו זמן ארוך, אולי ארוך מדי, במגירה, ועכשיו הוא החליט סוף סוף להוציא אותם לאור. הקורא מוזמן להיכנס פה לעולם פנימי מבועת ומצחיק. מעין טיול מאורגן אל תמהוני העיר, אל השוליים הפרועים והיצורים הפנטסטיים, המדומיינים והלא מדומיינים שסובבים ברחובות.
להב שומר פה בדרכו המיוחדת על אותו עיקרון אותו ציינתי קודם. הוא מצליח באמצעות הסיפורים לחלץ את עצמו לרגע מהפתולוגיה שבה כולנו לצערנו אחוזים לא מעט פעמים. הוא מצליח בקלות לעבור מחדר לחדר, מקומה לקומה, מתודעה לתודעה. לדובב את המתים. לשוחח עם אבא ואמא שכבר אינם בחיים בטבעיות גמורה, כאילו הם עדיין יושבים לידו ומניחים עליו כף יד חמה.
שימו לב להיפוך. המציאות הזאת שבה למתים יש כף יד חמה והם משחררים לפעמים לרגע את המספר או את הגיבור מהקיפאון של חייו. זה המרחב שבו חיים הגיבורים של יוני. הם נחלצים לרגע מעקת החיים באמצעות הדמיון וההומור, עד שהחיים ישובו ויסגרו עליהם את הלסתות הענקיות שלהם.
המילים שהוא כותב רוצות לחמוק לרגע ולשהות באוויר הפתוח לפני שיכניסו גם אותן למחנות הריכוז של הפוליטיקלי קורקט. לפני שגם על המילה "מצחיק" יתחילו לירות מכל הכיוונים. העיקרון שיש להקפיד עליו בסוג כזה של סיפורים הוא מעין שמירה על תנועה מתמדת - אם במקרה חזרת לאותו עולם ולאותו דימוי שכבר ניצלת היטב, אתה עלול ליפול למלכודת החזרה והסטגנציה.
הסופר הארגנטיני הידוע בורחס אמר פעם ש"השפה נעה ברצף. היא איננה מסוגלת, מעצם טבעה, לקפוא במקום אחד..." ("גן השבילים המתפצלים"), ונדמה שאם להב היה עוצר לרגע את המרוץ הפרוע שבו נתון הגיבור שלו בין קומות ומגדלים, בין פיצוציות לבין מעלית שלתוכה נכנסת קשישה עיוורת עם מקל נחייה וכלב לברדור, הוא היה חלילה צונח לתוך תהום שממנה לא היה לו איך לחזור.
בימים הקשים והמכווצים שעוברים על כולנו, הוא משאיר לנו פתח קטן שדרכו אנחנו יכולים לשאוף משהו מהמרחב הפרוע ומלא הדמיון הזה. וכמו בסצנה המפורסמת בתוך הסרט "כשהארי פגש את סאלי", מתחשק גם לי להגיד בפרפרזה על מה שאומרת אמו של הבמאי, רוב ריינר, אחרי שסאלי (השחקנית מג ריאן) פותחת שם בסדרת גניחות ומחקה אורגזמה מטורפת - תן לי קצת מהחומר שהיא הזמינה.
"הפיצוצייה שהשתגעה" / יוני להב. הוצאה מוכרת. 104 עמודים.