וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

העונג, ההנאה, המוות וההתכלות: הסקס בספרות העברית עולה מדרגה

עודכן לאחרונה: 27.2.2024 / 2:53

הספרות העברית מנהלת מערכת מורכבת עם תיאורי המין והמיניות. משהו בה נשאר מבויש ומנוקד בלא מעט הסתרה ורגשות אשם. הגיליון החדש של "מאזניים" מטפס עוד שלב בסולם הרעוע הזה, ממחיש שלא תמיד רק אזכור מתריס כשלעצמו של איברי מין יכול להזרים הרבה דם במרחבי התעוזה

הסרט "יצרים" של מיכאלאנג'לו אנטוניוני. וורנר,
ארוס ותנטוס. מתוך "יצרים"/וורנר

באחת מהסצנות הזכורות ביותר בסרטו של הבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני "יצרים" ("Blow-Up") ניצב צלם האופנה תומס (השחקן הבריטי דיוויד המינגס) במרכז הסטודיו שלו, מפתח ומגדיל שוב ושוב תמונה של זוג אוהבים שצילם כמה שעות קודם לכן בפארק קטן בלונדון, ומגלה שם בין השיחים איש עם אקדח ואחר כך גופה של גבר.

אנטוניוני בעצם מנהל מעין שיח סביב הצימוד הידוע של ארוס ותנטוס - "צמד חמד" של מושגים שמופיע בין השאר בספרו של פרויד "מעבר לעיקרון העונג" - יצר החיים הארוס והמיניות, שמופיע בד ובד עם יצר הכיליון, ההרס, ההתאיינות והמוות.

נאמנה לתפיסה הזאת, כותבת הסופרת ועורכת כתב העת "מאזניים" תמר מרין, בפתח הגיליון החדש והמוצלח שכותרתו היא "מין", את הדברים הבאים: "...המין עצמו מגלם בתוכו לא רק את קוטב החיים, העונג וההנאה, אלא גם את יצר המוות, האיון וההתכלות...". ובהמשך - "...המין יכול להפוך בעצמו לאזור מלחמה של ממש, בין אם ביחסים האינטימיים… ובין אם בספרה הפוליטית הפולשת אל תוך היחסים האינטימיים כמכשיר של שליטה וכאמצעי לזרוע אימה וחורבן...".

במילים אחרות - רישומה הנפיץ של מערכת היחסים הבין אישית וגם החברתית מטביעה את חותמה גם על מה שמתרחש בחדר המיטות או בזירות אחרות בין גבר לאישה, גבר עם גבר ואישה עם אישה.

כל המערכת הדחוסה הזאת באה כאן לידי ביטוי בשורה של סיפורים קצרים ושירים שרובם נכתבו כנראה אחרי אירועי השבעה באוקטובר. יש כאן סיפורים קצרים של כותבים וכותבות מוכשרות כמו כרמית רוזן, ריטה קוגן, ענת עינהר, רינת שניידובר, עמרי חורש, יונתן פין ועוד.

כריכת גליון "מאזניים", דצמבר 2023. איור: רוני חג'ג',
כריכת גליון "מאזניים", דצמבר 2023/איור: רוני חג'ג'

הספרות העברית, כפי שמציינת בצדק מרין, מנהלת מערכת מורכבת ופתלתלה עם תיאורי המין והמיניות. משהו בה נשאר כבר בהתחלה מבויש ומעוכב ומנוקד בלא מעט הסתרה ורגשות אשם, שתחילתם עוד בסיפורים של ברנר, עגנון וגנסין, גם בגלל ששלושת הענקים האלה באו בסופו של דבר מבית דתי למדי, גם אם הם עשו אחר כך כברת דרך מורכבת, מלאה מהמורות וחתחתים וניהלו דיאלוג לא פשוט עם מערכת הערכים הליברלית והחילונית.

שנות השישים והשבעים, עם משוררים עזי מבע כמו מאיר ויזלטיר, יצחק לאור ויונה וולך, "פתחו כפתור בחולצה" אם להתנסח בצורה מעט גסה, והפשילו מעל השפה העברית את תחתוניה כדי לדבר בטבעיות גם מאזור החלציים - אזור שיש בו גם לפעמים אלימות כבושה ומרחב סוער ופרוע.

הגיליון הזה של "מאזניים", מטפס כאמור עוד שלב בסולם הרעוע הזה. מצד המגדר יש כאן מאמר מעניין של ד"ר חנה הרציג על ה"קול הנשי הנשמע ברמה", שבו היא בוחנת את ספריהן של נועה ידלין ("הספר הלא נכון"), אביבית משמרי ("נובלת נכלולי נדל"ן") ומאיה ערד ("קנאת סופרות") - שלושה ספרים שמתמקדים בגיבורה שהיא סופרת ובשאלה מהי ספרות נשים.

עוד בוואלה!

חנוך לוין לא תמיד עומד במבחן הזמן אבל תמיד רלוונטי למציאות שלנו: ביקורת ספר

לכתבה המלאה

מצד הסקס הסיפורים המוצלחים, ויש כאן לא מעט, עובדים טוב כאשר מעורבבת בהם שליטה מרשימה בשפה. הנה דוגמה קטנה מהסיפור "החמישי" של ענת עינהר: "רק אז היא הרשתה לעצמה", היא כותבת על הגיבורה של הסיפור, "לעבור לגור אצלו בדירה עם המטבח הקטן שמכונת כביסה הייתה תקועה שם באמצע ובטנה מגלגלת את בגדיו הספורים, וגם המקרר הישן, צר גזרה כמו בעליו, היה נזירי ובררן, וסורגי המדפים שלו הבהיקו בצינה החשמלית כצלעות חשופות..."

מאפרה שיש לה בטן, ומדפים בוהקים של מקרר כצלעות חשופות… עינהר מצליחה בכישרון רב להפשיט גם את החפצים ולהפוך גם אותם ל"גוף". יצרי. מגורה. פגיע כמובן. זאת כאמור היכולת לדבר על מיניות לא רק באמצעות התכנים (גם אלה נמצאים בסיפור הקצר של עינהר למכביר) אלא גם באמצעות הכלים הרבים במקרה הזה שהשפה העברית מעמידה (לא רק במובן המיני) לרשותה.

סיפור קצר ויפה בשם "הנער והבז" של עמרי חורש מציע את אותה השליטה בשפה ולצידה גם דבר נוסף: רוב הסיפורים נכתבו, כך אני מבין, אחרי אירועי השבעה באוקטובר, ופה בסיפור של חורש, המתאר בין השאר מפגש מיני בין הגיבור לבין חייל שכנראה יחזור עוד מעט ליחידה שלו. קיומה של אותה ציפור דורסת וטורפת בסיפור, מוסיף עוד ממד של עצב ואימה, גם אם לא נאמרת על כך במפורש מילה. ציפורני האימג' שחורש דוחס בתבונה רבה פנימה, אוחזים בנו חזק בראש ובשיער כבר מהשורה הראשונה.

ואפרופו דימוי חזק שנדחס לנו לראש ומלווה את הקריאה - הסרט "יצרים", אותו הזכרתי בהתחלה, נוצר בהשראת סיפור קצר בשם "הרוק של השטן" של הסופר הארגנטיני הידוע חוליו קורטסאר. למיטב זכרוני בשום מקום בסיפור של קורטסאר לא מופיעה גופה, אבל קריאה מחודשת בו אחרי צפייה בסרט של אנטוניוני, מטעינה אותו במשמעות חדשה.

או במילים אחרות - כתיבה על מין פולשת תמיד בחדווה אל המרחב המדומיין. אחת האמירות החביבות על מטפלים בתחום הסקסולוגיה היא שאיבר המין הגדול ביותר בגוף האדם הוא המוח. ספרות טובה יודעת תמיד לעשות שימוש נבון בהגדרה הזאת. לא תמיד רק אזכור מתריס כשלעצמו של איברי מין (זין. כוס. שיער ערווה) יכול להזרים הרבה דם במרחבי התעוזה, אלא כאמור שימוש עשיר ומעניין בכלים שהשפה העברית יודעת להציע.

כמו בסיום הסיפור המוצלח של עינהר, מתחשק ממש לנגוס בבשר החי של הטקסט, ובכל מקרה גם בימים המוטרפים שעוברים על כולנו, ראוי לנטוש לרגע את המרחב המוגן ולשהות קצת יותר במרחב הפרוע שהספרות יודעת להציע.

seperator

גיליון "מאזניים", דצמבר 2023, בהוצאת אגודת הסופרות והסופרים העבריים. 102 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully