לא בכל יום הופעת רוק מגיעה לתיאטרון. מקובל לחשוב שיש ניגוד בין אסתטיקה של רעש, לכלוך וחיכוך לבין המושבים המרופדים והמהוגנות של עולם הבמה - אך זו קלישאה מיושנת, שמשום מה עדיין מסתובבת בעולם. ובכל זאת, אם הצגה מועלית במועדון רוק, או שהופעה מתארחת במרכז דרמטי, חייב להתחולל איזה חיכוך. המוזיקה צריכה לספר סיפור. האקדח מהשיר הראשון חייב לירות בהדרן. אמש בתיאטרון בית ליסין, בהשקה המאוחרת עד מאוד של האלבום "עולם מופלא איפה אתה" של אביב גדג', העלילה הייתה סיפור האימים שאנחנו חיים בו. והאקדח? הוא כמעט ולא מטאפורי.
האלבום הזה, שנכתב כזכור לפני טבח 7 באוקטובר, יצא שבועות ספורים לאחריו. הדם, הפחד, גודל הזוועה, חוסר האונים - כל אלה עוד היו ראשוניים, לא מעובדים. זה לא שהם קהו, אבל העולם מחפש לעצמו דרכים כדי להתרגל לחיים לצידם ולהבין שהם כאן. גדג', בעצמו תושב העוטף, הבין שהיצירה שהתבשלה אצלו ועמדה לראות אור ממילא, חייבת לצאת אל השדות האדומים. גם אם בהכרח לעולם היא תיצבע אף היא בדם, וגם אם היא כלואה לחלוטין, כמו הקהל שלה, בדימויים אחרים מאלה שבמסגרתם היא נוצרה.
וכך היה. "עולם מופלא איפה אתה" נתן מילים ראשונות לדברים שאין להם שמות. הוא היה אחד האלבומים הראשונים שיצאו אחרי האסון, אך למרות שההופעות החלו לחזור כבר לפני כארבעה חודשים - גדג' חיכה עם ההשקה שלו לרגע נכון יותר. אולי הוא האמין, כמו כולנו, שכמעט חצי שנה אחרי הקטסטרופה המלחמה בטוח תיגמר, רגע כזה כבר יגיע מעצמו: החטופים בטוח כבר יחזרו, ומפוני הדרום ישובו לקיבוצים ולמושבים ולערים כשהם בטוחים שהסיוט נגמר. אבל הסיוט לא הלך לשום מקום. הרגע הזה נמשך. אין יום ואין לילה.
והנה, על במת התיאטרון, קם הדבר ונהיה. להקת רוק, נשפן, כינור, ואפילו מקהלה יוונית. הטוויסט: גם הקהל הוא חלק מההצגה - שר, רוקד, בוכה, צועק. מה שקורה מחוץ לבמה הוא תמיד חלק מרכזי מההופעות של גדג', וכך היה גם הפעם. הפיל שבחדר נכח אף הוא, דורש את מקומו בכל רגע ורגע.
אלה צעדים ראשונים, מהוססים, הודה גדג' על הבמה. השיר הראשון במופע, "חסד מקרי", המחיש זאת היטב. המוזיקה הייתה מסוכסכת. המקהלה, הנגנים האחרים, גדג' עצמו - חיפשו את הדרך להתחבר זה עם זה, למצוא נחמה. ככל שהערב נמשך, חתיכות הפאזל התחברו והתחילו לרוץ. "שרף אורנים" שהגיע אחר כך ("למה העגל רץ אל הלהב, למה השמש עליזה"), סימן את הכיוון. ואז, גרסה אינסטרומנטלית של "אזהרות לנפש 1995" מהאלבום הראשון של אלג'יר התחברה אל "בת המקום", ונסגר מעגל ראשון בערב.
וכמו באלבום, שוב ושוב עולה זיכרון חד מאוקטובר. "כולנו עברנו את הכי רע והכי נורא שאפשר לעבור, אבל אם אנחנו פה שרים שירים, אולי לא איבדנו את התמימות והעדינות ואפילו את התקווה", אומר גדג' לפני שהוא מעלה את "כאבי גדילה". דמעות ראשונות בקהל מבצבצות מסביב עם שיר האבל, ואלה יתגברו כשהוא יציג לבדו שיר חדש בשם "כלב דמיוני" שיצר יחד עם בן דנציג, בנו של אלכס דנציג שעדיין חטוף בעזה, ובמרכזו השורה: "אני מחכה, בוא תגיע מהר". משהו נפתח. כשכל ההרכב יחזור בשביל "ארמון הדקלים", "הכוכב השקט" ו"עולם מופלא איפה אתה", כל המכונה פועלת כבר ברמה אחרת לגמרי. הגיטרה, הבס, הקלידים, הכינור, החליל, המקהלה, הזמר. האש הוצתה. התיאטרון הלך ואיבד מכובד הראש שלו. יותר ויותר אנשים החלו לרקוד במעברים, והטפטוף הזה ייהפך בקרוב למבול.
ובינתיים עוד שירים מאז ומעכשיו, עוד שורות שעושות את שלהן. ההפקרה בשיר "אמון". התוהו ובוהו במסיבה של "צודק ושובר". שיר חדש מצחיק-מריר אחר, מערבב פליטות ואסקפיזם ("זה נחמד, דברים כאלה, בימים כאלה, עד גבול מסוים"). ואז יתחיל הקרשנדו של הערב: סערה של כעס וגיטרות, שלא תיגמר עד סופו. רבים כבר עמדו ורקדו כשגדג' הזמין את הקהל "לפרק את המקום" לפני "דם על הים", שהתחיל רצף שהמשיך עם "כל צעד", "לידך, בלעדייך", "לאבד ולשמור", "דבר אליי" של אלג'יר ואז "מלאכים לידי", הביצוע הטוב בהופעה, שבו כבר הכול טבע בטראנס אפל וטעון. זה נגמר, באופן הולם, בציפייה לחזור: "הביתה".
לא כל "עולם מופלא איפה אתה" בוצע לאורך הערב. לא דיוקן האלימות של "אבנים בכיסים", לא "מהגוני" המלנכולי וגם לא "כתם לידה מחדש" עם הגשם ששוטף את צפון הנגב. בעיקר הורגש בחסרונו השיר האחד שנולד לתיאטרון, זה שמכיל את הקטסטרופה בתוכו: האגדה על "שבעת הגדיים". זה היה מאכזב, אך גם מובן: יש דברים שאי אפשר לשיר ולרקוד ולצעוק אחריהם. ההדרן העדיף לסעור עם שירים אחרים, שמצאו גם הם דרך משל עצמם לפגוע בכל הנקודות הגבוהות: החלום האבוד על "קיטש", נאום התוכחה של "הגולם" על המולדת השכולה, ו"כל החומות הגבוהות" הסוגר, כשכל הקהל מתחנן יחד עם הזמר "תן לי מחסה", וגדג' שר שהוא מדבר עם "המתים שלא ייעלמו". את השיר האחרון הוא הקדיש לחברו דביר קרפ, שנרצח ברעים ב-7 באוקטובר. מסביבי אנשים פורצים בבכי כשהוא מדבר על זה.
ובינתיים, בחוץ, דיזנגוף הומה. הכול צומח, הכבישים, הבניינים. מסעדות פתוחות, זרם של אנשים נע ממקום למקום, ואופניים חשמליים נוסעים במהירות. רק פינת ההנצחה המאולתרת בכיכר וכמה בובות דובי דהויות מזכירות את הכאב שמוכחש מתחת לפני השטח. "סוף העולם לא השאיר חותם, אנשים חזרו מהר למסלולם, דברים התרוקנו ממשמעות אבל נותרו בשלמותם", כתב גדג' ב"מלאכים לידי", מבלי לדעת אילו פנים נוראיות וקונקרטיות ילבש סוף העולם הזה. אבל בתוך התיאטרון, בתוך טורנדו של רעש ועצב, אפשר לצעוק את מה שמודחק, ואפשר לזוז בלי לשכוח, ואפשר לדבר עם המתים. אפשר לתהות, ביחד: עולם מופלא, איפה אתה לעזאזל?