בתוך העולם הצפוי למדי של המוזיקה הישראלית, רואים רק לעתים רחוקות סוסים שמדברים עברית או ארצות קטנות עם שפם. לכן, קורין אלאל היא ההפתעה האולטימטיבית. לאורך חמישה עשורים של קריירה, היא הביאה לתוך ליבו של המיינסטרים העברי רוק פרינג'י, ייחודי, בקול נמוך וסדוק שתמיד חבויה בו תערובת של הומור ומלנכוליה. בדרך היא עברה בין כל כך הרבה רעיונות וסגנונות. פוסט-פאנק, שנסונים עם נגיעות מזרחיות, מוזיקה אלקטרונית, המנונים לאומיים ושירי ערש, ואפילו הלחנה של כל מגילת קוהלת. היא הפיקה כמה מהאלבומים האיקוניים של הניינטיז, ויצרה קלאסיקות כל-ישראליות לה ולאחרים. בחוט שמקשר את כל אלה יחד יש סקרנות נצחית, והומניזם אמיתי ועקשני. מה יש לומר: היא באמת זן נדיר.
לאור המורשת המפוארת הזאת, לא חסרות סיבות להעלות מופע מחווה לאחת המוזיקאיות המשפיעות בישראל. ואולם, המופע "חברים שרים קורין" (שנערך במסגרת פסטיבל "צלילי חורף" השנתי שאיתו חגג היכל התרבות בתל אביב את יום הולדתו ה-66, בהפקה משותפת של המוסד עם המון ווליום) - לא מתקיים בחלל ריק. קודם כל, מדובר בחזרה על ערב מחווה בן כ-25 שנה באותו שם, שיש לו מעמד משל עצמו. שנית, גם אם העבודה עליו החלה מזמן, הוא מתרחש בצילן של שתי טראומות: אחת קולקטיבית, שלא צריך להכביר עליה מילים, שבעקבותיה כל מופע תרבות מזכיר כל הזמן שישראל שהייתה איננה עוד; ושנייה אישית: אלאל בת ה-69 התמודדה השנה, על פי הפרסומים השונים, עם סיטואציה בריאותית מבהילה למדי, מה שמקנה לערב הוקרה, בוודאי מצד הצופים, תחושה כללית של בהילות: את ההישגים האלה צריך לחגוג עכשיו, וחלילה לא כשיהיה מאוחר מדי.
המופע המקורי של "חברים שרים קורין" עלה ב-1998 וגם הוקלט. לרבים הוא זכור היום בעיקר בזכות אחד הביצועים: הדואט המחודש לשיר "כשזה עמוק" - כשאביתר בנאי הצעיר, שאלאל בדיוק לקחה חלק בהפקת אלבום הבכורה שלו, נכנס לנעליים של ענבל פרלמוטר, שנהרגה בתאונת דרכים זמן לא רב לפני כן. היו שם עוד: אסף אמדורסקי וערן צור, שמשתתפים גם הפעם (צור אף מפיק את הערב, שמנוהל אמנותית בידי חיים שמש), ועוד כאלה שלא הצטרפו להפקה הנוכחית: יהודית רביץ, דודי לוי, אורנה בנאי באחת ההקלטות המוזיקליות הבודדות בקריירה, אורלי פרל שאחרי "עפולה אקספרס" אבל לפני "זה כל הקסם", וגם איש הרוק האלטרנטיבי אלי סורני. שמעתי אותו המון. במידה מסוימת, הוא סימל סיום של תקופה בקריירה של אלאל, שאחרי 20 שנה בחזית הרוק הישראלי פינתה את הבמה לדור צעיר יותר, בזמן שהיא ממשיכה להקליט אלבומים נהדרים, אינטימיים ומקוריים. בשנים שעברו מאז הנוף השתנה מקצה לקצה, אמנים פרצו ונעלמו, אבל יופיים של השירים לא פג.
האתגר שבהפקת ערב מחווה משמעותי כולל בתוכו דילמות משמעותיות: מה מכניסים ועל מוותרים, איפה אסור לגעת ואיפה חייבים לחדש? "חברים שרים קורין 2" הלך על בטוח, לטוב ולרע. לא ויתרו כאן כמעט על אף קלאסיקה מובהקת מהרפרטואר של אלאל, כך שהקהל בוודאי יכול היה לצאת מסופק, אבל כן השאירו בחוץ פנינים נשכחות יותר. "פירות אסורים", למשל, לא יוצג אפילו בשיר אחד, וכמוהו גם שלל האלבומים שאלאל הוציאה במילניום הנוכחי - כולל להיטים כמו "מה הפרח" או "סוף אפריל". זה מצער מפני שאלה אלבומים נפלאים באמת, וחבל לסיים את הסיפור כשהשירים הכי מאוחרים בסט הם מ-1997. הדבר נכון במידת מה גם לרשימת המוזמנים: לבמה עלו בזה אחר זה שמות ענקיים וגם כמה כוכבים צעירים יחסית, אבל הכול עוצב לבסוף בתוך גבולות גזרה די צפויים עם חשודים מיידיים למדי. כשמדובר בסמל בסדר גודל כזה, אפשר ורצוי היה להפתיע ולצאת יותר מהקווים. אבל אפשר גם להניח את התהיות האלה בצד: בסוף, כל אחד מהאורחים הצליח למצות את הנאמברים שלו היטב, והחגיגה הייתה שלמה.
לערב הייתה להקה מרכזית: ערן צור בבס, רם אוריון וליאם צור בגיטרות, עידו זלזניק בקלידים וקרן טפרברג בתופים. לצידם כל העת, כלת השמחה אלאל, עם חיוך שלא ירד לרגע במשך כל ההופעה. היא לא דיברה הרבה על השירים, ולא נאמה לקהל. בערב שבעצם ציין גם את יום ההולדת שלה, היא הייתה נרגשת מאוד, ולא הפסיקה להודות לכל מי שעלה לברך אותה. ראשונה עלתה עלמה גוב, נסיכת הפלא של האינדי הישראלי, לביצוע יפה מלווה בלהקת כלי מיתר (צ'יל פיל) של "תמונה בכחול", לפני שהמשיכה לרקוד את "ימי הפרח והאהבה" ההיפי, המרוחק כל כך מהימים הנוכחיים. אז הצטרף אליה גם אריק סיני לכמה מילים בפזמון, ומיד המשיך אל הלהיט "דרך הכורכר" - גם הוא לחן של אלאל - ואל "שיר בכיף", גם הוא כמו לקוח מעידן אחר לחלוטין. אחרי "הטבעת נפלה", ומחווה פאנקיסטית ומתבקשת של צור ל"מותק" (הוא עשה זאת גם באלבום המקורי), הגיע אחד הרגעים המפתיעים באמת של הערב.
ברי סחרוף, שהפיק את אלאל את אלבום הבכורה של כרמלה גרוס ואגנר, הוא בעצמו סמל ישראלי. בהתאם, הוא קיבל לידיו את אחת המטלות המסובכות של הערב: לבצע את "אין לי ארץ אחרת", עם כל המטען שהוא נושא איתו היום. הוא עשה את זה כמו שאף אחד לא עשה מעולם: בעיבוד טורקי מהיר, והצליח להמציא את השיר הזה מחדש, גם אחרי אינספור גרסאות. אור צהוב חזק נח עליו לאורך כל הביצוע, במה שהיה כנראה האמירה האקטואלית היחידה על הבמה לאורך כל הערב. סחרוף גם קיבל לידיו את "לחיות", ברגע שיא נוסף של הערב.
ומכאן המשיך רצף שירים מעולה, עם הילה רוח שהדהימה בשני ביצועים ווקאליים משובחים ("חיה בתוך קופסא", כמובן, ו"פירמידות"); קרולינה, אחד הליהוקים המעניינים של הערב ("אמור לי" מתוך "ארץ טרופית יפה", ו"קשר הירח" הקסום); וגם אסף אמדורסקי ואביתר בנאי שכרגיל הפליאו בחלקם. הראשון נהנה מכלשנייה עם הרוק האייטיזי של "תן לי קצת ממך" ורגיש עם "שיר לשירה", והשני שהצטרף אליו עטף את "מעיין", שכמו נולד עבור מבצע כמוהו, והיטיב לספר את הטרגדיה על "התעשייה האבירית". לקינוח הגיע גם נגה ארז, ששיחקה עם "ארץ קטנה עם שפם" והרימה את הקהל עם "זן נדיר". היא עשתה את זה מצוין ואין לי טענות, אבל אני מודה ששוב עלה בי מתח מול השירים האלה: נכון, זו חגיגה, אבל אבל הזמן הנוכחי לא מצדיק עיבוד קצת כאוב יותר של שירים כאלה, שטומנים בחובם תסכול כה עמוק?
כך או כך, עכשיו כבשה את מרכז הבמה כלת השמחה עצמה, ועשתה לכל מי שקדם לה בית ספר. אלאל היפנטה את הקהל עם "כשזה עמוק", כשהיא מנחה את הנוכחים ברגע של התעלות ואהבה קולקטיבית, וכמובן: קרעה את הבמה עם "אנטארקטיקה", עדיין אחד מלהיטי הרוק הגדולים שנכתבו פה. בהדרן, אחרי ביצוע יפה של "Le Dejeuner Du Matin" בצרפתית ובעברית לצד צור, אלאל סגרה את הערב עם "אי שם בלב", שבסופו יעלו כמעט כל משתתפי הערב לחגוג איתה. ובעצם, להם היא שרה, להם ולקהל, את המילים אסירות התודה: "החברים משקים אותו, כמעיין ביום שרב, לכן הוא מאוהב".