וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

21 שניות לתוך "ארץ נהדרת" רציתי לצרוח: זה חייב להיגמר עכשיו

עודכן לאחרונה: 21.3.2024 / 9:04

במערכון הפתיחה הקצרצר של "ארץ נהדרת" היה רק משפט אחד של רועי בר נתן, ובקושי חמש מילים. לכאורה זה היה סתם משחק מילים מטופש, אבל רק לכאורה

רועי בר נתן בתפקיד מרים פיינברג, "ארץ נהדרת"/קשת 12

רועי בר נתן הוא מועמד בכיר לתואר ה-MVP של "ארץ נהדרת" העונה - ראש בראש עם שני כהן הנפלאה - ויש לזה סיבות טובות. קודם כל בזכות העקביות: הקאסט של תכנית הסאטירה הוא רחב ומתחלף, אבל בר נתן נמצא שם כל שבוע או כמעט כל תכנית בתפקידים גונבי הצגה (מודה: עדיין לא התאוששתי מהחיקוי של מרים פיירברג). חשוב יותר: בר נתן הוא יותר מאשר חקיין מהמעלה הראשונה - הוא אמן ישראלי מובהק, שבקיא בניואנסים של התרבות המקומית לתולדותיה, ויודע לזהות את כל הנקודות הכואבות וללחוץ עליהן בעוצמה. לפעמים הוא מציף דמות במלוא גיחוכה, ולפעמים את המיאוס, הייאוש והריקבון הכללי. לפעמים הוא צריך רק 21 שניות, אלה שפתחו את הפרק את "ארץ נהדרת", ושאחריהן למעשה התכנית הסתיימה כי כל דבר החוויר על ידן.

"ארץ נהדרת" נפתחה אמש במערכון קצרצר מאוד ופשוט מאוד, שכמעט מוגזם לקרוא לו מערכון כשכל מה שיש בו זה פאנץ' אחד. וזה הולך ככה: אנחנו במסיבת פורים, וחבורה של אנשים רוקדים לצלילי הלהיט האחרון של עדן בן זקן, החידוש לשיר "תמיד נשאר אני" של דתיה בן דור. לפתע הכול נעצר. המוזיקה נגמרת. כולם הולכים הולכים. רק בר נתן נשאר עומד, אוזני ארנב לראשו ומגש במבה בידיו. "אמרתי: אל תשכחו את החטיפים", הוא אומר בתסכול, מצקצק בלשונו ונאנח. הוא נשאר לכרסם את הבמבה לבדו.

זה הכול. משפט אחד, 21 שניות. לכאורה, זה היה רק משחק מילים מטופש, נוראי ודלוח אפילו, אבל רק לכאורה. האמת היא שפשוט לא צריך יותר כדי להוציא את השד מהבקבוק. כשהעצבים של כולנו כל כך חשופים, ממילא לא צריך הרבה בשביל לגרד את הקליפה.

"ארץ נהדרת", 20 במרץ 2024. קשת 12, צילום מסך
21 שניות/צילום מסך, קשת 12

כבר המוזיקה מסגירה את הבעיה: למרות שיר הילדים המופלא של בן-דור, שום דבר לא באמת נשאר כפי שהוא עכשיו, לא אנחנו ובוודאי שלא מסיבת פורים, שהיא ביסודה אירוע הדוניסטי של חגיגה עד דלא ידע. איך אפשר? כל חגיגה שכזו - מסיבת תחפושות או כל דבר אחר - דורשת הדחקה מסיבית של הטראומה המחוללת של חמשת החודשים האחרונים, כמו גם של מחירי המלחמה שמשתוללת כל הזמן ואף פעם לא די לה. וגם אם מנגנון ההדחקה מצליח להשעות לכמה רגעים את ההבנה שאנחנו עמוק למטה, לכודים בשלשלאות של צער וזעם מעוורים, במוקדם או במאוחר הבועה הזו תתנפץ. שהרי כל דבר מזכיר, מילה שיצאה מהקשרה או סתם צליל שמזמזם מוכר. מה אמרת? חטיפים? בן רגע הכרכרה חוזרת להיות דלעת, וכבר אי אפשר לרקוד.

וכש"ארץ נהדרת" מנכיחה את זה, היא חותרת תחת עצמה. היא יודעת שהיא סאטירה על המציאות אבל בו בזמן היא גלולה של אסקפיזם; שכל העונה הזאת של תכנית המערכונים מתלבטת בין שני הקצוות האלה והמחירים שכל אחד מהם גובה; שחיקויים (עצומים) של מגי אזרזר ואליקו הם בעצמם סוג של הפוגה מערפלת, ושאולי אפילו החיקויים של ביבי ובן גביר ומירי רגב וגלנט והחות'ים הם הסחת דעת מהדבר החשוב באמת, זה שנגזר מאותן חמש מילים שכל אורחי המסיבה בורחים מהן: לא לשכוח את החטופים. כבר 166 ימים שהם שם.

עוד בוואלה!

"הפטריוטים" בערוץ 14 היא סוגה עילית לעומת תוכנית הצהריים של ערוץ 13

לכתבה המלאה

צריך אומץ בשביל בדיחה כזאת מסיבה נוספת: היא לא מצחיקה. היא מרגיזה. היא לא מזמינה אותנו להישאר. היא מזמינה אותנו לצרוח. מפני שמה שהיא מזכירה הוא שכל כלי ההדחקה כבר נשחקו והתבלו, וגם אם העולם כולו עושה הכול כדי לנרמל את הקטסטרופה שאנחנו חיים בה, אי אפשר להמשיך ולהחזיק עוד את החבל הזה משני קצותיו ולהעמיד פנים שזו שגרה לגיטימית. זה חיב להיגמר כבר. אי אפשר לחגוג את פורים, ולא שום דבר אחר, כשהחטופים שם והמלחמה נמשכת על כל זוועותיה. לכל היותר אפשר, כמו הדמות של רועי בר נתן, להסתפק בנשנוש לא רצוני של חטיפים. זה לא בריא ולא מומלץ, אבל כשכל מה שנשאר מהמסיבה זו התפאורה, גם מתוקים הם סוג של נחמה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully