כבר זמן מה שאני מוטרד מהאוזניים של סינוואר. כלומר: לא אלה שבמציאות, שזכו לאזכור ביזארי בשיח התקשורתי אחרי חשיפת תיעוד שלו נמלט במנהרות התת-קרקעיות ברצועת עזה - אלא אלה שהודבקו לאלי פיניש במערכונים של "ארץ נהדרת". הן מעוררות בי אי נוחות, אפילו חלחלה. לא בגלל מנהיג חמאס, מהדמויות המרושעות והמבחילות של זמננו, אלא בגללנו. אנחנו הרכבנו לו את האוזניים. מפה לשם, הוא הופך לאחת הדמויות הקבועות של התכנית.
כמעט בכל חיקוי שעולה ב"ארץ נהדרת" יש, לצד הביקורת, גם אלמנטים מסוימים של חיבה. בכל זאת, כדי להצחיק, גם האנשים הגרועים ביותר הופכים לקריקטורה חביבה. את סינוואר "ארץ נהדרת" שונאת במאה אחוזים, ובצדק. היא מקפידה להוסיף לו שריקות בוז כשהוא עולה על המסך, והוא מקפיד להיעלב. "למה?", הוא שאל בשבוע שעבר. "אולי מפני שאתה רוצח המונים נתעב?", השיב לו קיציס. זה אכן מה שהוא. אבל יש כאן אלמנט נוסף.
רוב הדמויות שמופיעות בתכנית הן ישראליות, והחיקוי הסאטירי מיועד להגיע גם אליהן. לעומת זאת, יש להניח שהטרוריסט הפלסטיני - כמו פוטין או ביידן, להבדיל - לא צופה בחיקוי שלו. במילים אחרות, קהל היעד של החיקוי של סינוואר הוא אנחנו, הציבור הישראלי. ואנחנו, שנמצאים במלחמה, רואים את האויב שלנו בדמות עכבר. עם אוזניים, במחילות שלו. עכברוש מצחין. לא בן אדם.
עכברושים צריך ללכוד ולסלק, עד האחרון שבהם. הם מזוהים עם לכלוך והפצת מחלות. החלילן מהמלין נקרא לסלק אותם מהעיר, ועד היום הם סמל לצורת החיים המטונפת ביותר. על כן, הגרועים שבפופוליסטים הציגו את מושא שנאתם, זרים בעיקר, כעכברים. כן, גם את היהודים. קל יותר לשנוא צורת חיים שלא מזוהה עם שום דבר טוב. קל לאחל לה את הגרוע ביותר. כך, באופן המילולי ביותר, מתרחשת דה-הומניזציה. כשהיא מופנמת, קל להשלים עם כל סוג של אלימות.
אחת הבעיות היא שסינוואר בודד בעכברותו. לא רק שאין דמויות-חיות אחרות בקרב אויבינו או בכלל, מה שהיה מאפשר אולי קצת יותר סלחנות כלפי הדימוי הזה (נסראללה של סמו, למשל, הוא דמות חביבה ומשעשעת שלא ירדה לשפל שכזה. מצד שני, הוא גם מעולם לא גרם לרצח של יותר מאלף אזרחים ישראלים) - אין באמת דמויות פלסטיניות שאינן נתעבות ב"ארץ נהדרת", ולמעשה, הפלסטינים לא נראים כמעט בכלל על המסך של הערוצים המרכזיים. המעט שהתקשורת הישראלית מראה מעזה כולל בעיקר הריסות וחיילים בדרכים. כשאנחנו כבר רואים פלסטיני - הוא עכבר.
דה-הומניזציה היא מדרון חלקלק. לא אכפת לי מכבודו של סינוואר. לאיש הזה ממתינה בריכת גופרית בגיהנום. שיישרף שם בכיף. הוא הרוויח הרי כל עלבון. אבל, כאמור, החיקוי הזה לא מיועד לו, הוא מיועד לנו. ואנחנו - אנחנו נמצאים במלחמה נוראה. היא החלה בעקבות טבח מחריד ורצף מעשי זוועה, רצח והתעללות, שהתאפשרו בגלל דה-הומניזציה של ישראלים. את הסיבות ליציאה למלחמה אפשר להבין: את החטופים חייבים להשיב, ועם המשך שלטון חמאס בעזה במתכונתו הנוכחית אסור להשלים. אך ככל שהיא נמשכת - כמו כל מלחמה בתולדות האנושות - היא גובה גם מחירים כבדים יותר ויותר, ולא רק בצד שלנו.
לפי כל עדות, המצב ההומניטרי בעזה, מניין האזרחים ההרוגים והרעב הכבד חצה מזמן את גבול הקטסטרופה. ככל שמטרות ישראל מוצדקות - צריך להכיר גם בעובדה הזאת, שאיכשהו נמצאת בשולי סדר היום התקשורתי, מושתקת ומוכחשת. כן, יש גם בני אדם רגילים בצד השני של הגדר הפרוצה. זו אולי ישות עויינת, אבל חיים בה בני אדם, לא עכברים. אסור להיות קהים לזה. אסור לנו לפטור את עצמנו מהמחשבה הזאת, ולתת לזעם לסמא את עינינו, אחרת מעגל הדם לא יסתיים לעולם. הדה-הומניזציה מעודדת את האדישות לסבל, אבל הנזק הוא תמיד דו-כיווני. כשאנחנו אדישים למוות וסבל של בני אדם, אנחנו נעשים פחות אנושיים בעצמנו, פחות אמפתיים, פחות סולידריים, פחות מחויבים לערכים שלנו. באופן העמוק ביותר, ההתבססות של הנטייה הזאת היא ניצחון של הטרור: פירור החברה והתרבות.
בחזרה לאוזניים של סינוואר. החיקוי של אלי פיניש לא אשם במוראות המלחמה ובחוליי המזרח התיכון. עם כל הכבוד, האשמה בכל זאת נופלת על המקור. גם הדימוי לא בלעדי: חברי כנסת ו"בכירים ישראלים" משתמשים בו, וזו אפילו השורה הפותחת של "חרבו דרבו". אבל סמל הוא סמל, ותרבות מדברת בסמלים שמייצגים הלכי רוח. אם "ארץ נהדרת" היא התת-מודע של המיינסטרים הישראלי, אז "סינוואר העכברוש" הוא דימוי מבהיל, בחירה איומה של צוות התכנית. לא בגלל מה שהוא אומר על החלאה הזאת. אלא בגלל מה שהוא אומר על החברה הישראלית. "סינוואר העכבר" מביט אלינו מהמסך ולועג לנו: הצלחתי. הצלחתי לגרום לכם לדבר במושגים שמעולם לא חשבתם להשתמש בהם. הצלחתי לנטוע בכם שנאה כה עמוקה. הצלחתי להפוך אתכם לאנשים פחות טובים. הצלחתי להפיל אתכם במלכודת העכברים.