את סרט הפולחן "בלוז לחופש הגדול" של רנן שור ודורון נשר ראיתי בפעם הראשונה בגיל ההתבגרות, ומאז עוד עשרות פעמים. הוא היה המשך טבעי לסרט אחר שראיתי המון באותן שנים - המחזמר "שיער". שניהם עוסקים בתקופה דומה, ומשתמשים בכלים דומים כדי לתאר נושאים דומים: את תאוות החיים והנעורים אל מול מכונת מלחמה שלא עוצרת לעולם; את כלי ההתנגדות המוגבלים כל כך למוסדות החברתיים; ואת היכולת של אמנות, ובמיוחד מוזיקה, לפרק ולהרכיב, למחות ולעורר השראה. מלחמת התרבות של ארצות הברית התגלגלה בכמה צורות חדשות מאז מלחמת וייטנאם, אבל הוויכוח בין מוסי ואהרל'ה, שני זכרי האלפא של תיכון עירוני א' בתל אביב בימי מלחמת ההתשה, השתנה מעט מאוד ב-50 ומשהו השנים שעברו מאז התרחש כביכול - ו-35 שנה מאז יציאת הסרט. עדיין מעגל האיבה לא הסתיים, עדיין כל נער נדרש לעמוד בפני קציני המיון, והמוות - הוא קרוב מתמיד.
זה בעצם סרט על התבגרות, שיש בו מגוון של רעיונות. הרצון לחיות את הרגע, והחשש שלא להספיק כלום; האבל היומיומי, הלא-לאומי, על הילדות, ופרידה מכל שליווה אותה: התמימות, החברות, הדור הקודם; התפקיד העצוב של התיעוד בתוך כל אלה. יצירות על נעורים ואובדן התום יש בשפע, אבל ל"בלוז" יש אלמנט שהופך אותו לבלתי שגרתי, ואפילו נועז - הפסקול שלו, אולי הפסקול החכם בתולדות הקולנוע הישראלי. הוא מפרק שלל איקונים לאומיים והופך אותם על פיהם. הגדוד העברי, ביאליק, טרומפלדור, התרנגולים, ואפילט חנה סנש ו"קינדר יארן" של געבירטיג (!), כל אלה מקבלים בו משמעויות חדשות, פרטיות, לעתים אירוניות, לעתים מצמררות, ולפעמים חתרניות ממש. חדוות הניכוס הזאת מרהיבה, והיא חלק ממה שהופך את הסרט למעניין גם היום.
כל אלה מסבירים מדוע לא צריך תירוץ להעלות את "בלוז לחופש הגדול" שוב, ומדוע הבחירה להציג אותו כמחזמר היא אפילו מתבקשת, הגם שמדובר בחומר נפיץ. חומרי הגלם הם זהב. תיאטרון בית ליסין, שבחר לעשות זאת השנה, נתקל במכשול עצום בדמות טבח 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, מה שמראש מביא את הקהל טעון לאולם שמדברים בו על שכול, דילמת הגיוס והצדקה של מלחמות. אבל הדבר העיקרי שמכשיל את "בלוז לחופש הגדול - המחזמר" הוא ההחלטה האומללה של יוצריו לזרוק את הפסקול המקורי לפח, ולכתוב לו שירים חדשים לגמרי. לבד מציטוט קצרצר של נעימת הנושא של רפי קדישזון, ו"יוסי ילד שלי מוצלח", לא נשאר דבר מהצלילים של הסרט המקורי. הקלאסיקה "הולכת את מעמי" - בחוץ. "טוב למות בעד ארצנו" - בחוץ. הגרסה המרתקת ל"הליכה לקיסריה" - בחוץ.
מה נשאר? גרסה רזה, שטוחה וקלה לעיכול של הסיפור, בעייתית כשלעצמה, שמדללת את הרעיונות המעניינים שבו לכדי סיפור שממוקד באגו גברי שברירי, רצון בתשומת לב וחרמנות. נכון, כל זה היה קיים כמובן גם אז, אבל לא כך. זה מאכזב גם מפני שעומדים מאחוריו הכוחות שיצרו עיבוד מוזיקלי משוכלל לסרט כמו "אפס ביחסי אנוש" והצליחו להעביר לבמה גם את "לעבור את הקיר" שהפך מדרמה לקומדיה מוזיקלית, וגם מפני שברור שהוא נעשה מתוך אהבה למקור. כל כך חבל.
למי שמעולם לא ראו את הסרט - תפסיקו לקרוא ולכו לצפות. לשם הפרוטוקול נגיד שהעלילה מספרת על חבורת שמיניסטים ב-1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה: מוסי, המנהיג המוכשר שהולך תמיד בתלם (כאן מגלם אותו דור הררי, "המפקדת"); אהרל'ה המרדן, שמפלרטט עם פציפיזם (איתמר אלבז); יוסי צוויליך הביישן, המתגייס הראשון של המחזור (אבירם אביטן); קובי ושוש, הזוג הנצחי שמייצב את החבורה (דור אלמקייס ואלינור וייל); ומרגו, המספר הבודד, זה שמצלם את החבורה ומביט עליה מהצד (טל גרושקה). ההפקה הנוכחית מוציאה אותו מהארון, פרשנות שנסמכת, במידה מסוימת של צדק, בעיקר על כמה מילים מסופו של הסרט ("מוסי, אהוב ליבי").
החבורה מובילה את ההכנות למופע הסיום של המחזור, שמתעכבת פעמיים. בפעם הראשונה, אחרי שבוגר מהמחזור הקודם נהרג, ובפעם השנייה - אחרי מותו של צוויליך בתאונת אימונים בטירונות שלו. הם מתלבטים בסוגייה שרלוונטית לימינו, ובאופן מסוים משליכה על ההצגה עצמה: איך אפשר לשיר ולרקוד ולצחוק על הכול בפני השכול המשתק? האם אפשר לשחוט פרות קדושות, כשבאולם יושבים אבלים? ברקע הוויכוח ישנו גם משולש רומנטי בין מוסי, אהרה'לה ומצטרפת חדשה לחבורה, נעמי (נועם קלינשטיין), שמערער את היחסים ביניהם. בעוד נעמי מנסה להתקבל ללהקה צבאית, מוסי מתלבט אם להצטרף אליה או להתגייס לקרבי, ואהרה'לה מתלבט אם בכלל להתגייס. האפילוג של העלילה, שמגיע כמו סוף ידוע מראש, מגיע שלוש שנים אחרי כן, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כשמדינה שלמה נפרדה באופן קולקטיבי מתמימותה.
המחזמר, שביים יותם קושניר וכתב אורן יעקובי, נעזר בתפאורה מינימליסטית אך רבת משמעות. אולם הספורט כנוף הילדות, האוטובוס כזירה של פרידה וכמובן: ברוש שמופיע ברקע, וזה כל מה שצריך כדי לסמן לקהל הישראלי חלקה צבאית. יש בזה משהו על-זמני, לא ספציפי, שמחזק את מה שקורה על הבמה.
לעומת זאת, דווקא הטקסט מפורט מדי. השיר הראשון, "וולקאם טו דה סבנטיז", הפותח את ההצגה באקספוזיציה כמעט מביכה עם ניימדרופינג מהתקופה, וכוללת אפילו את "מלכת אמבטיה", סמל של מחאה הרבה יותר רדיקלית מהמיוזיקל המאולחש הזה. גם סצינת הפינאלה, המריבה הגדולה אחרי הצגת הסיום שבתוך ההצגה, נסחפת כאן עם הרבה יותר מדי מילים ממה שהמקור השתמש בו. נכון, מחזות זמר זאת לא סוגה שידועה בזכות אנדר-סטייטמנט - וזה חלק מקסמה - ועדיין.
אחד האגפים המתסכלים ביותר במחזמר המחודש נוגעים לדמויות הראשיות, למרות שהקאסט ככלל הוא חמוד וחביב. הדרמה בין מוסי ואהרה'לה מצומצמת כאן ל"מריבה על בחורה", ולכן הופכת גם לאינפנטילית. הדבר נכון במיוחד לאהרה'לה, דמות חריגה בתעוזתה בתרבות הישראלית, שלמעשה הופכת לנלעגת. אהרל'ה הוא סמל להתנגדות למיליטריזם - יעידו הכתובות "אהרה'לה צדק" שפעם אפשר היה לראות בכל מיני מקומות - אך הטיפול בו במחזה מעקר אותו למעשה מתוכן, ובמידה רבה מזלזל בעמדה הזאת.
בהצגה אהרל'ה מחליף אידיאולוגיות כמו גרביים, והאגו הרגיש שלו מסומן כמנוע האידיאולוגי שלו. במערכה האחרונה, מוסי אפילו מאשים אותו במפורש שמקור הביקורת שלו נעוץ בקנאה. עצם התוקף של העמדה שלו עובר רידוד: הסיסמה המכוננת שלו, האמיצה/נאיבית - "לפציפיסט אין גבול שמאחוריו יש אויב. מאחורי מה שמכונה גבול יש אנשים כמוני, כמוך" - הושלכה אף היא אל מחוץ להצגה, בבחירה פחדנית למדי. במקום עולה על נס סיסמה אחרת, נוקבת פחות ומרוחקת יותר, "אין מלחמה צודקת. אם אנשים לא ישימו סוף למלחמות, המלחמות ישימו סוף לבני האדם". זה יותר קל לעיכול, כמובן, גם בזמן הטעון שבו אנחנו נמצאים, אבל גם קריקטורי יותר. זה מכעיס.
טיפול מוצלח יותר מקבלים שוש וקובי, שתי דמויות שבסרט מקבלות מקום שולי, כמעט סתמי, וההצגה מאוד מרחיבה את עולמן נותנת להן חיים. הן הדמויות החביבות ביותר על הבמה. גם מרגו, צוויליך ונעמי מעט מורחבים, למקומות שמדגישים גם בעיקר את המימד הרומנטי של הדמויות. התפקיד של מנהלת התיכון עדנה, בגילומה של חני נחמיאס, הוא סוג של שיחוק. בעיבוד המחודש, חסר-ההורים, עדנה היא הנציגה היחידה למעשה של הדור הקודם, והיא מתעגלת לכדי דמות מורכבת יותר, אמהית יותר ומשעשעת, מאשר הדמות החסומה מהסרט. נחמיאס, שגידלה דורות של ילדים בטלוויזיה ובתיאטרון, היא ליהוק מוצלח לתפקיד הזה.
והשירים החדשים? אורן יעקובי ועילי בוטנר, שכתבו את השירים גם ברצף מחזות הזמר הקודמים של התיאטרון, חתום גם כאן. אפשר לומר שהמשימה שלהם היא מראש בלתי אפשרית: כל שיר חדש נושא איתו את ההיעדר הלא-מוצדק והשערורייתי של השירים המקוריים. רק שיר אחד מצליח לעורר תגובה אחרת, בסצינת ההלוויה של צוויליך, סצינה מקורית שלמיטב זכרוני אין לה זכר בסרט, והיא הטובה בהצגה. בוטנר מתכתב גם הוא עם טקסט איקוני, ומערבב בכעס וזעקה את הקדיש על המת עם חרדת המוות של החיים מול מצבת הנופל, ובעצם מול הקהל, בשירת רבים. זו סצינה שמזכירה במשהו גם את סצינת הסיום של "שיער", כשחברי הלהקה שרים "תנו לשמש יד" מול קברו של ברגר. יותר מכל רגע אחר בהצגה "בלוז לחופש הגדול", היא נושאת באמת את רוחו של המקור.