בברלין, העיר שהגדירה את המאה ה-20, ההיסטוריה מסתתרת מתחת לרגליים. אפשר להסתובב בה שעות ממרכז קניות למועדון, ממזרקה למוזיאון, ולבלוע באמצעות העיניים עיר יפהפייה, שלא עוצרת לעולם וחוגגת הווה מלא חיים. אבל מי שהולך שפוף, משפיל מבט, יכול לגלות פתאום על הרצפה אבן-נגף קטנה וזהובה בסמוך לבניין, שמזכירה לו: פעם חיו כאן היהודים האלה, והם אינם עוד.
כל בני האדם החופשיים, כמו שאמר ג'ון קנדי, הם אזרחי ברלין. בדרכה האירונית של ההיסטוריה, היא הפכה לאבן שואבת גם לישראלים, חלקם ממוצא גרמני בעצמם, שמבקשים לפתוח בה פרק חדש, נטול מלחמות, ללא כובד ההיסטוריה הישראלית והגרמנית. האם זה בכלל אפשרי? זה מה שמבקשת לברר הסדרה החדשה "ברלין בלוז" (yes), שיצרו יחד דנה אידיסיס ("על הספקטרום") ואיתמר רוטשילד (כוכב "הד קולך"), וביים רם נהרי ("ככה זה").
הסדרה עוקבת אחרי זוג ישראלים שעברו לשנה בברלין, ומוצאים את עצמם זרים שם וכאן. יונה (רוטשילד עצמו), הוא נגן אבוב שמתקבל לתזמורת מקומית בארץ שאותה עזב סבו, ורוצה להאמין שהוא מסוגל להיטמע בה מחדש; טליה, אשתו (שירה נאור, "היהודים באים"), היא סופרת מבטיחה שמקווה לכתוב משם את הספר הבא שלה, אבל שוקעת בדיכאון ומתקשה למצוא את עצמה. ביניהם, וכל אחד במעגליו ומול משפחתו והקולגות, הם נאלצים לגלות כל הזמן, למרות ההכחשה הראשונית, שהמהגר לעולם נשאר מהגר, שהעבר הוא תמיד חלק מהווה, ושגם בעולם גלובלי, חופשי ומשוחרר, יש משמעויות עמוקות לנקודה שממנה התחלתם את הדרך.
כך, יונה מנסה להתקבל כאחד מחוברת הנגנים של התזמורת, אבל מזדעזע לגלות שהתנהגות ישראלית רגילה לגמרי מתקבלת כגסות רוח איומה במקום אחר; וטליה מגלה שהיא לא באמת יכולה לכתוב מכל מקום, ושהמשענת היחידה שהיא תמצא מברלין תצא דווקא מקבוצת הפייסבוק שהיא בזה לה, של הקהילה הישראלית בעיר. כשברקע הנוחות, האלימות והחרדה מישראל תמיד מבצבצים מבעד למרחק, חוסר האונים מעצים את הקשיים של בני הזוג, הורים לילדה קטנה שנכנסה לגן גרמני, ומציבים מחדש דילמות של כל משפחה מודרנית: מי מוותר בשביל מי, ועד כמה ניתן להקריב את המסגרת הפרטית למען הגשמה עצמית, ולהיפך.
"ברלין בלוז" היא סדרה של ניגודים: למרות שהיא קצרה - שישה פרקים באורך של כ-35 דקות כל אחד - היא סדרה איטית מאוד; ולמרות המרכיב הקומי הדומיננטי שלה, שכולל שורה של שחקנים קומיים נהדרים בתפקידים המרכזיים - היא גם מלנכולית מאוד. בסופו של דבר היא סדרת אווירה, כזו שהפרקים שלה עומדים בפני עצמם כסרטים קצרים, מבלי שיתנהל כאן ממש סיפור גדול עם התחלה, אמצע וסוף. מה כן יש בה? אותו בלוז עצוב, בדידות אינסופית של אינדיבידואל מול קהילות ההשתייכות שלו, מול החלום על חיים חופשיים ומאושרים ונוחים שמתנפץ בפרצוף.
רוטשילד נטמע בתוך המוזיקאי הנבוך והמעצבן, נאור צוללת לתוך העצב העמוק של הבדידות, אבל התחושה הזאת מקיפה לא רק את בני הזוג, אלא כל דמות ודמות בסדרה. במיוחד גונבות את ההצגה שתיים מהן: החבר של יונה מהקיבוץ (תמיר בר), שגר בברלין כבר עשור ונותר ישראלי, גס רוח וחוליגן בה במידה שהוא כבר למד היטב לשחות בתוך החיים הגרמניים; ואמו של יונה, בגילומה של לאורה ריבלין, כמי שמתעבת את הארץ שגירשה את אביה אך גם אובססיבית במידת מה לתרבותה. בסצינת מפתח, שני הקומיקאים האדירים האלה יושבים יחד במסעדה גרמנית לבדם, ומנהלים דיאלוג קורע מצחוק, כולל נאום מדהים בגרמנית של הסבתא הישראלית שכולל את ההיסטוריה המשפחתית העגומה בפני המלצרית האומללה, שבדמעות מבקשת ממנה סליחה.
מעבר לדרמה האישית-משפחתית-לאומית, שני רבדים נוספים הופכים את "ברלין בלוז" לקומדיה שחורה מרתקת. אחד מהם נוגע לחלק של האמנות להתמודד עם כל זה, מה שבא לידי ביטוי בעיסוקיהן של שתי הדמויות הראשיות, ובעיקר אצל יונה, שברח מהוראת אבוב במתנסים לקונצרטים בקתדרלות, אבל באמת נקרע מבכי רק כשהוא מגיע לגן של הבת שלו ולנגן שם את "ימי בנימינה" (מעניין להשוות את האגף הזה של הסדרה לדרמה "המנצח", ששודרה אף היא ב-yes לפני מספר שנים, עם כמה רעיונות דומים ואפילו עם אותה לאורה ריבלין).
אבל כמו שיונה נרדף בידי הקלאסיקה של אהוד מנור - וזה הרובד המעניין יותר - כך כל הדמויות נרדפות בידי כובד ההיסטוריה, ואינן יכולות לברוח ממנו. יונה מספר לעצמו ולאמו שהסיפור של סבו לא באמת מעניין אותו כשהוא מגיע לעיר שממנה גורש, אבל לחבריו החדשים הוא מספר שבעצם הוא מרגיש גרמני, וכשהוא מגיע לכתובת המדוברת הוא נמשך אליה כבחבלי קסם. הוא יכול לספר לעצמו שהוא מעבר לכל זה, אבל נחרד להבין שבחבורה שלו יש שונאי זרים ותומכים של מפלגת הימין הקיצוני AFD.
אצל טליה המתח הזה הוא פחות על ציר הזמן ויותר על ציר הנפש. גם היא יכולה לספר לעצמה שהיא רק תיירת שיכולה לכתוב מכל מקום, אבל בשנה הזאת היא תגלה עד כמה המציאות לא מיישרת קו עם הרעיון הזה, וכשהיא תיתקל בפליטים מסוריה ובסיפורים על צאן שמובל לטבח, האירוניה לא תחמוק ממנה. גם לא כשתחזור לארץ, לחיק החמים, העברי, המוכר והמנחם, ותפגוש שוב מלחמה, טילים על תל אביב ומשפחה בתפקוד חלקי. גם היא וגם יונה מדמיינים את המעבר כמין כמוסה שתרפא את הבורות העמוקים של החיים, רק כדי לגלות שאת הפצעים האישיים ובין-דוריים שלהם אי אפשר לפתור כבמטה קסם.
ומתוך העצב הזה, הם מוצאים את עצמם תמיד זרים, מהגרים בגרמניה, אאוטסיידרים בישראל. וכך באיזשהו אופן אירוני, מגשימים את האידיאל של המטרופולין המודרני - הבית של הזרים כולם, המקום שסופח אליו את כל החריגים. קודם הם כבשו את תל אביב, ואחר כך גם את ברלין.