ארבעת הסרטים הכי חדשים ושווים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שעדיף לשמור ממנו מרחק)

קומדיה רומנטית פרועה בכיכובה של ג'ניפר לורנס שעלתה לאקרנים לפני שנה ועוררה תהודה בעיקר בגלל סצינת העירום של השחקנית. זו אכן סצינה יוצאת דופן, מדהימה ומרתקת, ותוכלו לקרוא ניתוח מקיף שלה כאן, אבל הסרט מעניין גם בלי קשר אליה. אם פספסתם אותו בקולנוע, בו זכה להצלחה מתונה בלבד, עכשיו תוכלו להשלים פערים בנטפליקס וביס.

מעבר לסצינת העירום הפרועה, "לא לוקחים קשה" מציג גם את אחד מסיפורי המסגרת המופרעים שנתקלנו בהם לאחרונה בקולנוע המסחרי. לורנס מגלמת בו אישה בתחילת שנות השלושים לחייה, שכמו רבים מבני ובנות דורה נמצאת במצוקה כלכלית. למרות הקושי הפיננסי, היא נחושה לשמור על הבית שלה מסיבות סנטימנטליות ומשפחתיות.

הישועה מגיעה כשהיא נתקלת במודעה משונה מטעמו של זוג הורים, בגילומם של לורה בננטי ומתיו ברודריק, שפעם גילם את הנער בסרטים מסוגים אלה. הם חרדים לגורלו של בנם המחונן אך המופנם, שעומד להיכנס לקולג' כשהוא בתול וביישן. הם מחפשים מישהי שתיקח אותו תחת חסותה, תבתק את בתוליו, ותשחרר אותו מהקונכיה שלו, כדי שיהיה כמו כל חבריו ויוכל להשתלב בתרבות המסיבות של הקולג'ים. היא קופצת על ההצעה.

יש כאן כמובן ביקורת על המשבר הכלכלי, שדוחף מילינאילז להסכים להצעות כאלה; על תרבות האובריזציה, שבה הכל להשכרה - כולל חיי החברה והמין שלך; וגם על תעשיית הסקס כולה.

הביקורת החברתית הזו מרתקת ואקטואלית, אבל הסרט לא מפתח אותה. תחת זאת, הוא בוחר ללכת בכיוון של הקומדיה הרומנטית - תבנית נדושה וגנרית, שלא מתאימה לסיפור המסגרת יוצא הדופן, וגם לא מוכיחה את עצמה במקרה זה.

בעיה נוספת: סצינת העירום בחוף הים מגיעה כבר בשלב מוקדם של העלילה, ומתגלה כרגע השיא של הסרט. לאחר מכן, הקומדיה לא מצליחה להתרומם מחדש. "לא לוקחים קשה" מורכב מרצף ארוך של סצינות פרועות, גסות וצפויות למדי, למשל מסיבה שיוצאת משליטה, והן לא מצליחות להותיר חותם.

ובכל זאת, יש בסרט משהו. מה יש בו? קצת תעוזה, קצת ביקורתיות, ובעיקר הרבה ג'ניפר לורנס. השחקנית נמצאת על המסך כמעט בכל שנייה ושנייה, והופכת את חוויית הצפייה לסוחפת ומהנה - למרות הכל. גם בסרט כזה, לורנס ממחישה שהיא אחת השחקניות הטובות בדורה, עם נוכחות, רגישות ועוצמה דרמטית יוצאת דופן, וההופעה שלה ממגנטת ומחשמלת להפליא.

אחד מסרטי האימה הטובים של השנים האחרונות. הוא עלה לאקרנים לפני שנתיים וזכה להצלחה קופתית גדולה, אבל אם פיספסתם גם אותו - גם הוא עכשיו מככב בנטפליקס.

"בלאק-פון" נקרא במקור "The Black Phone" והוא מבוסס על ספר של ג'ו היל, הידוע גם כבן של סטיבן קינג - וזה לא סתם פרט טריוויה, כי הסרט מזכיר כמה מיצירותיו של האב המהולל, למשל "זה". כמוהו, הוא עוקב אחר ילדים החיים ביישוב קטן, ואחר מה שמתגלה כהתגשמות הסיוט הכי גדול שלהם.

הפעם, זירת ההתרחשות היא פרבר של דנבר בסוף שנות השבעים. לכאורה זה מקום שלא קורה בו הרבה, אבל עכשיו קורה בו משהו רע מאוד: אדם שמתחזה לקוסם עם בלונים שחורים מעלים ילדים באמצע הרחוב, והם לא חוזרים לעולם. בסופו של דבר, ידו הארוכה מגיעה גם לגיבור הסרט, והוא כולא אותו במרתף שבו אין שום דבר, מלבד הטלפון השחור שבשמו מותחן האימה הזה נקרא.

בלי חלילה לחשוף פרטי עלילה שלא מופיעים בטריילר, נציין גם עובדה חשובה: הילד החטוף נעזר גם בשני גורמים על-טבעיים. הראשון הוא אותו טלפון שחור, שלכאורה יצא משימוש, אבל מאפשר לו לתקשר עם רוחות הרפאים של הילדים שהיו שם לפניו ולא שרדו, אבל צברו ידע שימושי על החוטף ועל הכלא שבנה להם; והשני הוא אחותו, שירשה מאמה המנוחה כוחות מיוחדים, ויש לה חזיונות מפורטים על החטיפות.

הסרט מותח מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, והוא לופת את הצוואר ועוצר נשימה. הבמאי סקוט דריקסון גם כתב את התסריט על פי הסיפור של היל יחד עם סי.רוברט קארגיל, והם מצליחים לבנות מתח, לשמור אותו ולהתיר אותו בצורה מתגמלת ומשכנעת. בלי קשר למתח ולאימה, יפה לראות כיצד הכתיבה סוגרת את המעגלים. אחד הדיאלוגים הראשונים מתייחסים ליד הטובה שיש לגיבור במשחק הבייסבול, ואחד הדיאלוגים האחרונים חוזר לכך ומסביר למה היה לנו חשוב לדעת את זה.

תצוגות המשחק מעולות כולן. את דמותו של החוטף מגלם איתן הוק, שבדרך כלל מגלם דמויות סימפטיות בהרבה, וכאן מפתיע עם אחד מתפקידיו האפלים ביותר - והטובים ביותר. את הילד מגלם שחקן מוכר הרבה פחות מן הסתם - מייסון תמז, בן 15. גם ההופעה שלו מרשימה, וזה נכון אף לגבי מדלן מקגרו שמגלמת את אחותו. בראבו
.
ומעל הכל, המעלה הכי נדירה של הלהיט הזה היא שהוא פשוט מפחיד. באופן אישי, אני כמעט אף פעם לא חש אימה במהלך צפייה בסרטים, אבל "בלאק-פון" היה מבחינתי חוויה מקריפה. דריקסון מעצב את החזיונות של האחות בצורה מבהילה ומהפנטת שהזכירה לי את "טווין פיקס", ואין מחמאה גדולה מזו.

סרטו התיעודי של אסף לפיד עושה סיבוב בסינמטקים לפני שיעלה בכאן 11, וכדאי לתפוס אותו על המסך הגדול. בתוך רצף אינסופי של יצירות על השואה, מ"אזור העניין" ועד הסדרה החדשה "We Were the Lucky Ones", דוקו השואה הזה מצליח לבלוט ולרתק.

זה סיפור על יחיאל פיינר, המוכר גם כיחיאל די-נור המוכר גם כק.צטניק, הסופר הפולחני והשערורייתי, שורד אושוויץ שההתעלפות שלו במשפט אייכמן היא בעיני אחד הרגעים המדהימים ביותר שאי פעם תועדו בידי מצלמה בישראל. אך אם חשבתם שזה רגע השיא של הסרט - זה המאורע המחולל שלו. ואם חשבת כי שואה זה משעמם, אז בשלב הזה נכנס לתמונה LSD, הסם שאיפשר לגיבור הסרט להתמודד עם הפוסט-טראומה שלו, והופך את "השיבה מפלנטה אחרת" כולו לסרט על טראומה ועל פוסט טראומה - לא רק של הסופר שעומד במרכזו, אלא של כולנו כחברה.

"שומר הברים" הוא סרט כיפי, שעלה לכותרות בנסיבות לא נעימות. הבמאי שלו דאג לימן, שהיה חתום בעבר על להיטים כמו "זהות במלכודת" ו"קצה המחר", איים כי יחרים את הקרנת הבכורה בפסטיבל SXSW. הסיבה: אמזון, שעמדו מאחורי הסרט, החליטו כי זו תהיה הקרנה קולנועית חד פעמית, והוא ידלג על הפצה מסחרית ויעלה ישירות בשירות הסטרימינג שלהם. כך אכן קרה בסופו של דבר, והעיבוד המחודש הפך לאחת ההצלחות הגדולות בתולדות הפלטפורמה הזו.

אפשר לנחש כי לו "שומר הברים" עולה באולמות, הוא היה הופך לשובר קופות בישראל, בה עדיין שומרים אמונים לז'אנר האקשן אליו הוא משתייך, אבל גם אצלנו "שומר הברים" עלה ישירות באמזון פריים וידיאו. לא נעים, לא נורא. באופן אישי, אני בדעת המיעוט שבעיקרון, כל סרט ראוי למסך הגדול, אבל אפילו טהרנים כמוני יסכימו כי מותחן אקשן נטול יומרות שכזה יכול להתכבד גם במסך הקטן.

הסרט מבוסס כמובן על להיט האייטיז בשם זהה, בו כיכב פטריק סוויזי. כאן, מחליף אותו ג'ייק ג'ילנהול השרירי מתמיד, במקרה נדיר שבו שחקן יהודי זוכה לגלם גיבור אקשן הוליוודי.

העלילה דומה לזו של המקור. ג'ילנהול מגלם גברתן שמקבל עבודה חדשה - סלקטור בפאב שלאחרונה התחילו להשתולל בו אורחים לא רצויים, ועם הזמן מתברר כי הם קשורים בקנוניה של ארגון פשע. במקור העלילה התרחשה במיזורי, והפעם עברה לפלורידה, מה שמבטיח נופים יפים יותר.

כמו כן, הגיבור קיבל סיפור רקע אחר. מדובר בלוחם UFC לשעבר, הסובל מטראומה שנבין את הפשר שלה לאט-לאט, באמצעות פלאשבקים.

למרות התסבוכת הנפשית הזאת, "שומר הברים" החדש בכלל לא כבד. להיפך: הוא מצחיק, אפילו מאוד-מאוד. ג'ילנהול חושף כאן לא רק את השרירים שלו, אלא גם את כישרונו הקומי. כבר מתחילת הדרך, כל סצינת מכות, אלימה ככל שתהיה, מתובלת בהומור שחור ושנון. זה מקליל את הסיטואציה וגם את הצפייה, ומבהיר שהסרט לא לוקח את עצמו ברצינות, מה שכמובן מגדיל את הסימפטיה כלפיו.

הממד הקומי רק מתחזק כשלתמונה נכנס לא אחר מאשר קונור מקגרגור, בהופעה קולנועית ראשונה. לוחם ה-MMA המהולל מגלם כאן שכיר חרב פסיכופת המתגלה כיחיד שמסוגל להשיב מלחמה שערה לגיבור, ועושה זאת בצורה משולחת רסן, מטורללת לגמרי ומשעשעת רוב הזמן.

"שומר הברים" מזכיר מהרבה בחינות את "הכוורן", להיט האקשן הגדול של השנה, אבל בניגוד אליו העלילה שלו לא הולכת רחוק מדי ולכל הכיוונים. היא יודעת את מקומה ושומרת על גבולות ההיגיון והטעם הטוב. הסרט לא קצר - כמעט שעתיים - אבל מהנה לאורך כל הדרך. והכי חשוב: בתקופה כל כך מייאשת, הוא מציע לנו מרחב שבו הטובים מנצחים, ומכסחים לרעים את התחת. הלוואי שזה היה כך במציאות.

הבמאי הצרפתי מישל גונדרי חוגג השנה 20 שנה לצאת להיט הפולחן שלו, "שמש נצחית בראש צלול". מאז, הוא לא ממש הצליח לשחזר את ההצלחה. יתרה מכך - את סרטו החדש, "ספר הפתרונות", אפשר אפילו להגדיר כעבודתו הקולנועית החלשה ביותר.

כל הכבוד לרשת בתי קולנוע לב שממשיכים לספק לנו סרטים ייחודים מכל העולם, גם בתקופה מאתגרת זו, אבל מה לעשות ש"ספר הפתרונות" הוא לא הפתרון לשום דבר, אלא אם יש לכם אינסומניה ואתם מחפשים גלולת שינה.

פייר ניני, אחד השחקנים הצרפתיים העסוקים בדורנו, מגלם קולנוען נוירוטי שמסתכסך עם המפיקים שלו ובורח לבית הכפרי של דודתו כדי לסיים את סרטו החדש. את כל זה מתאר גונדרי בצורה משמימה, מגלומנית ומבושמת מחשיבות עצמית, שמציגה דמויות בלתי נסבלות ואף לועגת למחלות נפש. עדיף לראות שוב את "שמש נצחית בראש צלול".