'ביונסה מוציאה אלבום קאנטרי!', זעקו הכותרות בזמן שאחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם הכריזה בהפתעה - אלא מה - על יציאתו של החלק השני בטרילוגיית האלבומים שהיא עובדת עליהם. ההכרזה נשמרה לאירוע הספורט הפופולרי ביותר בעולם, הסופרבול, ולוותה בטריילר ובשני שירים שיצאו באותו הערב: "Texas Hold 'Em" ו-"16 Carriages" שנראו ונשמעו, ובכן, מאוד קאנטרי.
שלא במפתיע, גם את מבחן מוזיקת הקאנטרי עברה ביונסה בהצלחה יתרה' ו-"Texas Hold "'Em נכנס לרשימת השירים שלה שהגיעו למקום הראשון במצעד האמריקאי. אבל חשוב מכך - הוא הגיע למקום הראשון במצעד הקאנטרי, מה שהפך אותה לאישה השחורה הראשונה שזוכה להישג הזה. עכשיו, אחרי מספר האזנות לאלבום, שיצא בסוף השבוע שעבר, אפשר לקבוע שההישג ההיסטורי הזה הוא לא חלק מהסיפור - הוא הסיפור כולו.
במשך עשרות שנים הקהילה השחורה ומוזיקת הקאנטרי מנהלים יחסים מורכבים: בארה"ב, בה מתיחות גזעית בין לבנים ושחורים עדיין קיימת, הז'אנר זוהה מאז ומעולם עם הדרום הלבן והגזעני, המקום בו העבדות שגשגה. אך האמת מורכבת בהרבה - רבים מלהיטי הקאנטרי הראשונים של המאה התבססו על לחנים ש'הושאלו' מדרשות של כמרים שחורים בדרום, ויוצרות ויוצרים שחורים עושים מוזיקת קאנטרי כבר עשרות שנים, רק שהם לא זוכים לחשיפה ולהצלחה שעמיתיהם הלבנים זוכים לה. ואז הגיעה ביונסה.
יש אירוע מחולל שהוליד את האלבום הזה: טקס פרסי ה-CMA (הגראמיז של הקאנטרי) שנערך בשנת 2016, שבו הופיע ביונסה לצד חברות הדיקסי צ'יקס וביצעה את "Daddy Lessons", השיר שלה שהכי קרוב לז'אנר עד היום. אם תחפשו את ההופעה ביוטיוב לא תמצאו בה משהו חריג, אבל ביונסה זוכרת את האירוע אחרת. כפי שכתבה לאחרונה, זה היה רגע משמעותי בקריירה שלה. היא הרגישה בו איך תעשיית הקאנטרי, הלבנה, הגברית והעדיין גזענית, מפנה לה עורף. מתברר שגם כשאת ביונסה, עם הון עצמי שמוערך בכחצי מיליארד דולר, יש מי שלא רוצים אותך בחבר'ה.
אז ביונסה אולי סלחה אבל לא שכחה, ובאלבום החדש היא סוגרת חשבון עם אותם אנשים ועל הדרך מעבירה את כולנו שיעור מאלף בהיסטוריה. אמרתי סוגרת חשבון? ובכן, השיר הראשון באלבום נקרא "American Requiem" - שיר השכבה לאמריקה ובו, לצלילי מה שנשמע כמו שילוב בין מוזיקת גוספל ורוק, ביונסה לא רק מבקשת שיקשיבו לה, היא דורשת את זה - "?Can you hear me? Or do you fear me". את האלבום הזה ביונסה יצרה בשביל המורשת שלה, ואיזו מורשת מפוארת היא הולכת להשאיר.
כפי שהכריזה ביונסה בעצמה רק ימים לפני צאת האלבום: "זה לא אלבום קאנטרי, זה אלבום של ביונסה". ואכן, לאורך 27 הקטעים באלבום (רובם שירים), ביונסה מדלגת בין ז'אנרים כמו רוכבת רודיאו מנוסה: קאנטרי, פולק, פופ, בלוז, אר אנד בי, רוק, גוספל, היפ הופ ואפילו אופרה! אז זה כן אלבום שיש בו קאנטרי, אבל ממש לא אלבום קאנטרי. זה אלבום שמוותר על ביטים ותכנותים לטובת צליל אקוסטי ותזמורתי. אם תהיתם איך זה נשמע, התשובה היא - וואו.
גם בלי לדעת כמה עולה להפיק אלבום כמו "Cowboy Carter", אפשר להעריך שזאת היצירה הכי יקרה של ביונסה, ולו רק בגלל התמלוגים שתצטרך לשלם לאמנים אחרים. להלן רשימה חלקית של האמנים שאת שיריהם היא משלבת באלבום: ננסי סינטרה ולי הייזלווד, הביץ' בויז, פטסי קליין, אה, כן, וגם דולי פרטון והביטלס. לא במקרה בחרה ביונסה לבצע את "Blackbird", הרי לא מדובר באלבום קאברים. את השיר כתב פול מקרטני על קבוצה של תלמידי תיכון שחורים שנודעו כ-Little Rock Nine, אחרי שנרשמו לבית ספר תיכון לבן בארקנסו מיד אחרי ביטול ההפרדה הגזעית במדינה, ובתגובה סבלו משנאה ואלימות. בשלב מסוים הופך השיר מביצוע סולו למקהלה, ולשם כך ביונסה צירפה אליה יוצרות קאנטרי שחורות שהשמות שלהן כנראה לא יגידו לכם יותר מדי אבל אלוהים, כמה שזה יפה.
דבר נוסף שמשחק לטובת "Cowboy Carter" הוא שלמרות כל העושר הזה (סגנוני, רעיוני והיסטורי), הכלי הכי בולט בו, וזה שתופס את מרכז הבמה לאורך כל שיריו, הוא הקול של ביונסה. היא משתמשת בכל הטווח העצום שלו, כך שלרגע היא נשמעת רכה ומלטפת ("Leviis Jeans", "Bodyguard") וברגע אחר היא נשמעת כמו האדם האחרון שהייתם רוצים להתעסק איתו ("Spaghettii", "Tyrant"). השיא הווקאלי מגיע בשיר "Daughter", בו היא שוזרת את סיפור חייה בזה של אביה ובמהלכו גם מבצעת חלק מהאריה האיטלקית "Caro Mio Ben".מה אגיד, מסתבר שגם אופרה היא יודעת לעשות בצורה די מושלמת.
החל מהעטיפה עוצרת הנשימה, בה היא רוכבת על צידו של סוס לבן בשם שרדונה בעודה תופסת את המושכות ביד אחת ובשנייה את הדגל האמריקאי, דרך רשימת האורחים המכובדת - "Cowboy Carter" נשמע כמו אלבום אליו עם חזון ברור מאוד. הטראומה האישית מאותו טקס פרסים מתחברת לסיפור של לינדה מארטל - השחורה הראשונה שזכתה להצלחה מסחרית בקאנטרי בשנות השישים, אבל פרשה אחרי שהתעשייה כולה הפנתה לה עורף. אותה מארטל, בת 82 היום, זוכה כאן לכבוד מלכות עם אירוח בשני קטעים, אחד נקרא בפשטות "The Linda Martell Show", ובו היא מדברת על כמה ז'אנרים מוזיקליים הם עניין מיושן שרק כולא אמנים.
לא רק לעשות כבוד, ביונסה באה גם לקבל כבוד ולא סתם - שני אמני הקאנטרי החיים הגדולים ביותר, מתארחים כאן: ווילי נלסון ודולי פרטון. האחרונה מופיעה בקטע ("Dolly P") שבו היא מעבירה לביונסה את שרביט הביצוע של "Jolene", ומשווה בין הבחורה שניסתה לקחת את הגבר שלה לפני עשרות שנים לזאת שניסתה להתעסק עם הגבר של ביונסה ("השיער שלהן אולי שונה, אבל בפנים הן אותו הדבר", היא אומרת). בגרסה שלה, ביונסה משנה את המילים של פרטון וסוגרת חשבון עם אותה "בקי עם השיער הטוב" שהכרנו בלהיט "Sorry". הקאבר הזה כבר מעצבן מעריצים ברחבי העולם, שכועסים על כך שביונסה בוחרת לתקוף שוב את האישה שהייתה עם בעלה ולא לדבר על חוסר הנאמנות שלו. התגובות הן משהו כמו: "ובכן, ככה לא נשמע פמיניזם". אני מוצא את זה כאחד הרגעים היותר אנושיים בקריירה שלה, מי שהפכה לשם נרדף למילה פרפקציוניזם, וכאן מראה צד אנושי ואולי אפילו נזקק. מנחם לדעת שגם ביונסה מאבדת את זה לפעמים.
"Cowboy Carter", הוא אלבום מלא סתירות. מצד אחד, הוא מלא בשירים שזועקים "אל תתעסקו איתי!" כמו "Daughter" (הייתם רוצים להסתסכך עם מישהי שמכריזה על עצמה כ"קרה יותר מהמים של הטיטאניק"?) ו-"Tyrant". מצד שני, עצם היצירה שלו מעידה על חוסר ביטחון. למה שביונסה בכלל תרצה לבוא חשבון עם כמה אנשים חובשי כובעי בוקרים מטופשים? היא יכולה לקנות אותם. בכלל, נשמע שיש לה צורך תמידי להוכיח לנו ולעצמה שאין שום דבר שהיא לא מסוגלת לעשות.
מה שמתחבר לקטע הטוב ביותר באלבום - "Ya Ya". זה השיר בו כל ההשפעות והסגנונות מתנקזים לכחמש דקות של טירוף חושים. יש כאן את הרוקנ'רול של טינה טרנר, ביחד עם שימוש בלחנים של "These Boots Are Made For Walking" ו-"Good Vibrations". קשה לי לחשוב על אמן אחר שהיה יכול לגרום לכל עומס ההשפעות הזה להישמע אחיד, אבל ביונסה מצליחה, ואפילו מסיימת עם אחד השירים הטובים בקריירה שלה. שמונה אלבומים לתוך הקריירה שלה כאמנית סולו, כשכוחה עדיין במותניה, נראה שביונסה הגיעה לשיא היצירתיות שלה.