אריאנה גרנדה התבגרה. לא, לא מדובר בעוד הצהרה מז'אנר ה'התבגרתי' מגובה ביחסי ציבור שכבר התרגלנו כל כך לקבל מכוכבי/ות פופ שמקדמים אלבום חדש ומגיעה לרוב ביחד עם מראה 'נקי' יותר (כאילו, יד זהירה יותר עם האיפור ופחות בגדים נוצצים). באלבומה החדש (השביעי במספר), "Eternal Sunshine", גרנדה, שחגגה את יום הולדתה השלושים, מייחסת את התבגרותה בראש ובראשונה למה שהאסטרולוגים מכנים 'שובו של שבתאי' (או באנגלית: Saturn Return) - תהליך שקורה בחייו של כל אדם מתישהו בין גיל עשרים ושבע לעשרים ותשע כתוצאה מהתנועה של כוכב שבתאי בשמיים.
לפי המאמינים באסטרולוגיה (סורי, אני לא ביניהם) פעם בכעשרים ושבע עד עשרים ותשע שנים, כוכב שבתאי מסיים את המסלול שהתחיל ביום שבו האדם נולד ובכך מסמן מעבר מילדות לבגרות (ביהדות פשוט קוראים לזה בר/בת מצווה). או כמו שאומרת דיאנה גארלנד, האסטרולוגית הקרובה של גרנדה, באחד מקטעי הקישור באלבום שנקרא כמובן "Saturn Returns Interlude": "זה הזמן בו את/ה צריך להתעורר ולהבין מי את/ה באמת". אבל עזבו שטויות, לא צריך להאמין באסטרולוגיה או להבין את המסלול שעושה שבתאי בשביל ליהנות מהאלבום החדש של גרנדה. בשתי מילים מדובר באלבום טוב ובשלוש באלבום ממש טוב.
לא מעט דברים הופכים את "Eternal Sunshine", או "שמש נצחית" - כן, מדובר במחווה לסרטו של מישל גונדרי "שמש נצחית בראש צלול", כפי שניתן לראות גם בקליפ לסינגל "we can't be friends (wait for your love"- לאלבום שהוא הברקה. רובם קשורים בגרנדה עצמה, בניסיון שצברה כמבצעת ובבחירה שלה לשמור את ההתייחסות לסערות בחייה לשירים ולא לסטוריז, אבל לפני שאגיע אליהם כדאי להתייחס למי שגרמו לאלבום הזה להישמע כל כך טוב: המפיקים.
ראשית ישנו מקס מרטין, אגדת הפופ השבדית, שכבר יותר משלושה עשורים אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים של כוכבי הפופ הגדולים בעולם. אם תעברו על מצעדי הלהיטים של העשורים האחרונים תמצאו שיר שהוא הפיק כמעט בכל שנה ותופתעו ממגוון האמנים שהוא עבד איתם: מבריטני והבקסטריט בויז, עד קולדפליי ודה וויקנד ואפילו עם סנסציית הרוק-פופ האיטלקית מונסקין. אבל מרטין לא אחראי לבדו על הסאונד של האלבום, לצדו תמצאו גם ILYA, מפיק שבדי ממוצא איראני (כן, תמיד צריך קשר איראני) שעובד עם גרנדה לא מעט בשנים האחרונות.
ביחד השניים בנו סביב גרנדה עולם סאונד שמצד אחד לא ממציא את המוזיקה שלה מחדש - יש כאן שילוב בין שירי R&B שמזכירים את אלבומיה המוקדמים ("bye", "don't wanna break up again") לצד שירים שהם פופ-דאנס טהור ["yes, and" ו-"we can't be friends (wait for your love)"] שמזכירים את אלבומה המצליח ביותר "Sweetener". בכלל, "yes, and", שהוא גם הסינגל הראשון מהאלבום, הוא הכי קרוב שאפשר למחווה ישירה ל-"Vogue" של מדונה מבלי לשלם תמלוגים (והקליפ שלו הוא הומאז' ללהיט "Cold Hearted" של פאולה עבדול). מצד שני, כמו בסרט של מישל גונדרי - שבו קלמנטיין (קייט ווינסלט) מחליטה למחוק מהזיכרון זוגיות טראומטית (עם בן דמותו של ג'ים קארי) והולך על התפר שבין השכלי והרגשי - גם הסאונד של האלבום משלב בין כלי נשיפה, נגיעות אלקטרוניקה חולמנית והרבה נשמה (בעיקר מהקול הנפלא של גרנדה).
החיבור בין גרנדה ו"שמש נצחית" צולל הרבה יותר עמוק מאשר הסאונד של האלבום, מבחינת גרנדה "Eternal Sunshine" הוא מעין אלבום קונספט שמתחיל מהטראומה של פרידה כואבת וממשיך בהיכרות עם אהבה חדשה - משלב החיזורים ועד הרגעים שבהם מגיעים לחדר המיטות. גרנדה אמנם מתחילה את האלבום בשאילת שאלות "אם הכל יסתיים מחר, האם אני אהיה זאת שתחשוב עליה?" ["intro (end of the world)"], אבל בהמשך היא גם עולה להתקפה ועוברת להצהרות, בעיקר נגד בן הזוג לשעבר והתקשורת.
למי שפחות בקיאים בשערוריות הרומנטיות שקרו בחייה האישיים של הזמרת והשחקנית, נספר שמאז אלבומה האחרון, "Positions" (שיצא לפני שלוש וחצי שנים, תקופה ארוכה עבורה) היא הספיקה להתחתן ולהתגרש מאיש הנדל"ן דלטון גומז ואז לקחת הפסקה מתעשיית המוזיקה, להצטלם לתפקיד גלינדה בגרסה ההוליוודית הסופר-מדוברת למחזמר "מרשעת" שצפויה לעלות לקראת סוף השנה, ושם להכיר את בן הזוג הנוכחי שלה - השחקן אית'ן סלייטר, שבעצמו היה נשוי באותו הזמן למישהי אחרת.
יהיה מוגזם לקרוא לגרנדה כותבת שירים מחוננת, אבל מה שבטוח, היא מיטיבה לכתוב את חייה האישיים בצורה שאף אחר לא היה יודע לעשות. זה מתחיל עם השורה הלא משתמעת לשתי פנים: "למה אכפת לכם כל כך על הז** של מי אני רוכבת?" מאותו "yes, and", ממשיך ב"הראיתי לך את השדים והשקרים שלי ואתה שיחקת בי כמו באטארי" מתוך שיר הנושא שמוקדש לאקס גומז, ונגמר בתיאור ההיכרות עם סלייטר שהתחילה כחברות והתפתחה למשהו שהוא הרבה מעבר ל"אנחנו לא יכולים להיות רק חברים אבל אני שמחה להעמיד פנים". אותו "we can't be friends" מככב עכשיו במצעדי ההשמעות הגלובליים, ובצדק. יש בו מהלך מלודי שמזכיר (מאוד) את "Dancing On My Own" המונומנטלי של רובין (אגב, להיט שמקורו בשבדיה ומקס מרטין לא מעורב בו), אבל בתוספת הקול הנפלא ורווי האוקטבות של גרנדה.
אם באוקטבות עסקינן אז כדאי להזכיר שבתחילת דרכה הושוותה גרנדה רבות למריה קארי, מי שרבים רואים בה כדיווה הגדולה מכולן (מוזמנים להתווכח בתגובות). ההשוואה בין השתיים חזרה כל כך הרבה פעמים, עד שבראיון מ-2016 קארי טענה שהיא בכלל לא שמעה על גרנדה, דרך אלגנטית לזלזל במתחרה צעירה. היוצרות התהפכו והיום גרנדה הזמינה את קארי להתארח ברמיקס ל-"yes, and", המפגש של מלכות האוקטבות (זאת של דור הוואי וזאת של דור הזד) הסתיים עם ביצוע מוזר ולא נעים שמורגש כאילו חלקים ממנו הוקלטו במעלית (ולכן כנראה נדחק רק לגרסת הדלוקס של האלבום) אבל השורה התחתונה היא שגרנדה עשתה גם את זה - היא גדולה מספיק כדי להביא כל שם שהיא רוצה לאולפן.
דווקא בגלל זה ראוי להעריך את הבחירה שלה שלא לארח אף אמן אחר באלבום עצמו, הצהרת ביטחון עצמי לא מובנת מאליה בעידן שבו כולם כולל כולם - כן, אפילו טיילור - מרבים לצרף אורחים לאלבומים שלהם (זה עובד נהדר במספרי ההאזנות בסטרימינג). בעצם, יש כאן אורחת אחת בלבד, סבתה בת התשעים ושמונה של גרנדה, מרג'ורי - או בשם החיבה, נונה - שמתארחת בקטע ספוקן וורד בשיר האחרון באלבום "Ordinary Things".
נדמה שהנסיבות האישיות שהולידו אותו גרמו לכך ש-"Eternal Sunshine" הוא האלבום שגרנדה הייתה הכי מושקעת רגשית בתהליך היצירה שלו, והכנות הזו ניכרת. השילוב בין הלחנים הנהדרים, הקול הגדול והכריזמה הבלתי ניתנת לערעור שלה, הובילו לאלבום פופ שילווה אותנו עוד הרבה זמן ומסמן את הזמרת שמאחוריו כאחת מכוכבות הפופ המוצדקות של דורה. האם סיפור האהבה שמאחוריו יחזיק עד האלבום הבא? בהסתמך על ההיסטוריה הרומנטית של גרנדה ממש לא בטוח, אבל האמת היא שזה גם ממש לא משנה.