יש כמה דרכים או שערים להיכנס לתוך הספר החדש, היפה והמרגש של הסופר והמשורר יונתן ברג, "בין יבשות" שיצא לאחרונה בהוצאת אפיק. כשאני אומר 'כמה דרכים', אני מתכוון לכך שלא תמיד מוכרחים להיכנס בשער הראשי שהציב לך הסופר. לפעמים אפשר ליטל חירות ולהיכנס מהאמצע, ואולי אפילו מהסוף, ולערוך מעין מסע פרטי בין דפי הספר.
באופן רשמי ו"מהוגן", התחלתי כמובן בדפים הראשונים שבהם ריפד ברג את שביל האבנים הצהובות למסעות שהוא עצמו עשה, אבל אני מתכוון לאיזה רגע שבו הספר פוגש אותך באיזה מקום פנימי. מהדהד משהו סמוי גם בתוך הנפש שלך.
בגילוי לב מרשים, ברג כותב בערך באמצע הספר (עמוד 148, אם להיות מדויקים) ש"הטבע" שלו נוטה לפעמים לדכדוך ורחמים עצמיים, ומספק אולי מפתח אפשרי לחלק מה"תנועה" של הספר שלו. המקום האפל, הירוד, המדוכדך, המלוכלך, חסר הכוחות - מין בירא עמיקתא שבה שרויה הנפש, ומכאן, מהמקום הנמוך והקודר, כמו רבי יהודה הנשיא, שמגילת איכה נשמטה מידיו, הוא יוצא שוב ושוב למסעות בכל רחבי העולם, כדי לנסות להצית בעצמו מחדש את האש שכבתה. ברגעים של היבריס ויוהרה, אתה יוצא לעולם כמו פרומתיאוס, הגיבור היווני, כדי לגנוב את הניצוץ מהאלים ולהחזיר את האש לבני האדם, ואולי גם לעצמך.
ואולי אפשר להיכנס לעולמו של ברג, ואולי גם לעולמך שלך כקורא דרך שער אחר, אישי וקרוב יותר: ב-14 באוגוסט 1981, היום שבו יונתן ברג נולד, הייתי בלב יער, בהרי הפוקונוס בפנסילבניה, בערך שעה נסיעה מהמקום שבו התרחש 12 שנה קודם הפסטיבל הגדול בוודסטוק. מוזיקאי ג'ז יהודי מקומי, Vietnam Veteran, כמו שנהוג לומר, הושיט לעברי סיגריה מגולגלת עם מריחואנה, במחנה הקיץ היהודי שבו שהינו, אני כבמאי והוא כמוזיקאי (השיר "אוקלהומה", בביצוע הבן של הסופר היהודי הידוע חיים פוטאק, היה פסגת היצירה המשותפת שלנו) ואותה סיגריה מגולגלת הציתה אצלי התקף חרדה נורא שנמשך כמעט שלוש שעות וגרם לי לכלוא את עצמי בצריף העץ שבו גרתי.
אני מספר את כל זה כי הספר של ברג מלא מסעות שהוא עבר בכל העולם - you name it, כמו שנהוג לומר באנגלית - במנהטן, ובתוכה בהארלם, ובפרו, ובהודו, ובפולין ובגרמניה, ובפריז. לא מעט מסעות שברג עורך שזורים בסמים מכל הסוגים - גראס, וקוקאין, ואם די, ואופיום, ועוד הרבה סמי הזיה אחרים שרק המחשבה עליהם מעוררת אצלי ישר בשיפולי הבטן חרדה עמומה. זכר למקראי קודש ולבהלה הקשה שאחזה בי בקיץ ההוא באמריקה, כשבמרחק של יותר מששת אלפים מייל, בהתנחלות הישראלית פסגות, על ההר מול העיר הפלסטינית רמאללה, יונתן ברג נולד.
הכוונה היא לא חלילה לסוג הכתיבה המכונה "הסופר ואני", אלא לעובדה שספר מסעות כזה כמו שברג כתב בדרך עזה, חיה ומוצלחת, כמעט דוחק בך לצאת למעין מסע פרטי משלך, גם עבורי, שמאז אותו מקרה אימת העולם נפלה עלי, ואני נוטה לצאת ולטבול בו רק אחרי מחשבה ותכנון מדוקדק.
בין לבין עוברת בספר, כמו שברג כותב שוב בגילוי לב (עמוד 103), "הציפיה התמידית למקום אחר, טוב יותר", שמניעה אולי את הכותב לצאת שוב ושוב לעולם, מאז שבגיל 16 נטש את הישיבה התיכונית שבה למד ויצא לחפש את דרכו בעולם. גם דרך הספרים שהוא קרא: הספר הידוע "נסיעה" של פנחס שדה, ספרי המסעות של הסופר דן צלקה וספריו של הרב קוק. את כל זה הוא עושה כאמור מגיל צעיר, כבר כשהוא יוצא מביתו והולך כמו אהוד בנאי, רק עשרים שנה אחרי, בסמטאות הצוננות של העיר העתיקה, שיכור מכל הריחות החריפים במורד רחוב הבשמים.
מכאן, כמו בגן השבילים המתפצלים של בורחס, אפשר להמשיך לכל מיני כיוונים ואפשר גם לעצור בדרך. אפשר לעלות על רכבת ההרים התזזיתית של ברג, ואפשר גם לשבת מול החלון כמו המשוררת דליה רביקוביץ (למען ההגינות צריך לציין שברג מציע גם את האפשרות הזאת) - לראות "חורף וקיץ שמתהפכים בין גבעולי הדשא" (הו, כמה תנועה יש בתוך השורה הקצרה והיפהפיה של רביקוביץ. תנועה אדירה שאולי אף ספר מסעות לא ידע אף פעם להציע).
אפשר גם לעצור ולהשתהות עוד זמן בעיירה פורטבואו, בגבול ספרד צרפת, עוד מקום שברג חולף בו בסערה - המקום שבו שם קץ לחייו הפילוסוף ומבקר הספרות ולטר בנימין, ובו נמצאת גם האנדרטה היפה שבנה לזכרו הפסל הישראלי דני קרוון. זה ספר מסע, כאמור, ואפשר לרדת בו בכל תחנה, להשתהות או לפתוח במסע פרטי משלך.
מבקר הספרות אברהם בלבן כתב פעם על עמוס עוז, שכל כמה שנים היה מתעורר בתוכו אותו קונפליקט פנימי בלתי פתור שהיה מכריח אותו לשבת ולכתוב, כדי לנסות ליישב את אותה סערה פנימית שאיימה כמו אש לשוב ולהבעיר את נפשו. אם יש לי הערה מסוימת על הספר של ברג, היא נעוצה בהרגשה שאולי לקראת הסוף הוא מנסה להרגיע, למתן ולמסגר את אותה סערה פנימית שדוחפת אותו שוב ושוב לצאת למסעותיו.
הוא התחתן, נולדו לו שתי בנות. משהו בתוכו אולי התפייס ונרגע, ואילו אני אולי מעדיף אותו כמו באותו רגע שהוא נכנס לשחות בכנרת (אפשר לאתר פה מוטיב "נוצרי", אבל לא זאת הכוונה), עם התחושה הזאת ש"בגדה האחרת יש משהו", ואם הוא רק ימשיך ללכת או לשחות לעבר האורות במרחק הוא יגיע למקום שונה בתכלית. יצא מהמים לאדמה חדשה.
אבל הנה - אולי אני כקורא מבקש עכשיו לכפות ולתעל אותו לעבר המסע (ולעבר החרדות) המאוד פרטיים שלי, ולכן טוב לו לקורא שלא יכבול את עצמו גם לאזיקי ה"מבט" של המבקר. יותר מכל, הספר המוצלח הזה הוא הזמנה למסע.
צאו לדרך. הדלת פתוחה.
"בין יבשות" / יונתן ברג. הוצאת אפיק. 249 עמודים.