א. השעה 06:29 בבוקר, חצי שנה אחרי. היום, כמו כל יום מאז השבת השחורה ההיא, הוא יום של מילים גדולות, של הערכות, מספרים ומסקנות. מילים גדולות הן פיתרון קל, כי הריקנות היא גדולה וההיעדר עצום. הן מכסות על מה שאי אפשר להגיד ואי אפשר לתאר, וגם, מה לעשות, הן הרגל מוכר ונוח. בחיפוש אחר משמעות כלשהי לתוהו ובוהו שפרץ ב-7 באוקטובר ובלע את כולנו, הטלוויזיה, הפוליטיקאים וסתם רעשנים מחפשים בכוח איזה סימן קריאה להיאחז בו. אולי הוא יציל אותנו מטביעה.
דווקא לכן, כשהשעון מראה 06:29, אני מודה מעומק הלב לעומר ירדני ברשת 13, שעצר. הברבורים של הפאנלים עוד ילוו אותנו כל היום, אנשים ימשיכו להתווכח על משמעויות אסטרטגיות עלומות ולהעמיד פנים שהם יודעים לתאר מה איך מתפרשים דברים בצד השני של הגדר הפרוצה, אבל בשעה המוקדמת הנוראה הזאת, לפני שנדבר את עצמנו לדעת, ירדני מבקש לעצור את השידור לדקת דומייה לזכר קורבנות היום ההוא והמלחמה שפרצה בעקבותיו. ועכשיו שקט. שקט באולפן. שקט על המסך. רק כמה דימויים ללא קול. תמונות של כלי רכב שרופים מהנובה. הפנים של שירי ביבס ונועה ארגמני שעוד לא חזרו. שעון החול המתרוקן בכיכר החטופים. וקול דממה דקה.
דממה היא המוות של הטלוויזיה, תבוסתה בקרב על הקשב. כשהיא שותקת, זה רק אנחנו מול התמונות שצועקות ללא קול, ושום מילה של אף פרשן לא עומדת בינן לבינינו. ובעצם כך הן מוגברות פי מאה, ללא תיווך וללא הגנות. חצי שנה ל-7 באוקטובר, והזעקה של שירי ביבס ונועה ארגמני חזקה כל כך, שאפשר להשתגע בשש עשרים ותשע בבוקר.
ב. כולם התכוננו ליום השידורים המיוחד הזה. ביטויו האולטימטיבי - בקולאז' הפתיחה, שכולל את התמונות שכבר למדנו להכיר בעל פה, ונגזר עלינו לחיות אותן מחדש עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. כמו טקס קולקטיבי, הטראומה משועתקת: פריצת הגדר, מיגוניות המוות, הטנדרים בשדרות, המנוסה מהנובה. זה נצרב בלב, בראש, בזיכרון. כמו פאזל מהגיהנום, אנחנו עדיין אוספים את חתיכות היום ההוא, את המספרים והנתונים, כדי לקבל את התמונה המלאה, הקטסטרופלית, וגם כשנרכיב את כולה לא נבין אותה באמת. השקופיות האלה כאן בשביל להישאר, ואחרי הכול, האירוע עוד רחוק מלהסתיים. דבר מכל זה לא נגמר ולא נפתר. "שישה חודשים שמרגישים כמו שש שנים", אמרה יונית לוי, אבל בעצם אנחנו עוד כל כך קרובים לאותו בוקר מר.
ישראל רואה את התמונות האלה ומתחילה להתעורר. היא רואה את הרצף ויודעת: כל מילות הרהב של הממשלה והממסד הביטחוני, כל ההבטחות - זה לא שווה הרבה. זה לא היה שווה הרבה ברגע האמת, וגם לא עכשיו, כעבור שישה חודשים של אש ודם וסבל שאין לו סוף. לאן הובילו אותנו כל ההכרזות? עוד סיבה להעדיף את השקט.
והנה, ראש הממשלה בנימין נתניהו מצא אתמול זמן לומר שאנחנו "כפסע מהניצחון". כפסע. מהו הניצחון?, שואלות ההריסות שעדיין ממלאות את קיבוץ בארי, שם בנו שלושת הערוצים המרכזיים את האולפנים המיוחדים למשדרים של אתמול.
דני קושמרו נראה כאילו הזדקן בעשור תוך שישה חודשים, פניו עייפות, לאות, כשהוא משדר מהקיבוץ. "איכשהו החיים נמשכו", אומר לו תמיר סטיינמן שיושב לצידו בין האבנים, "התרגלנו לחיות לצד החורבן הזה ולצד הבושה". במקביל, לא רחוק משם, אלמוג בוקר מדווח על "מספרים מטורפים" של מפגשים טיפוליים במרכזי החוסן. 133 חטופים עוד שם. מניין המשפחות השכולות בלתי נתפס. ההרס והחורבן ההומניטרי בעזה אולי חסר תקנה. המוני מפונים מהצפון. הירי על העוטף חוזר ומתחדש. אין שום תחזית אופטימית שמסבירה איך אפשר לצאת ממעגל המחריד שנלכדנו בתוכו. ניצחון? על איזה ניצחון הוא מדבר?
כל מה שצריך לדעת על הניצחון שבדרך, אולי כל מה שצריך לדעת על ישראל שאחרי טבח אוקטובר, נמצא בפריים הזה, שכיכב בכל האולפנים. בניין מתפורר והרוס לחלוטין, ועליו השלט: "יונה פריקר נרצחה באכזריות בבית זה", אבנים ואפר, ועץ שקרס על האדמה. חצי שנה אחרי, החורבן כל כך נוכח. הוא עוד כל כך קרוב. ניצחון? אנחנו כפסע מהאסון.
ג. למי שעוד נשאר מעט אוויר בריאות, יכול היה לנסות ולצפות בעדויות הניצולים בסרט "06:30", שיצר אלון דניאל ושודר בכאן 11, שביקש לשחזר את זירות ההתרחשות באמצעות דגמים מיניאטוריים ואנימציה. זה רעיון מעניין: במקום סרטוני אימה ממצלמות גוף וטלפון, נוכל להביט על אזור האסון מבלי להתמוטט.
"זה פשוט אירוע שאי אפשר להכיל אותו. ואני מספר אותו כאילו זה סרט חיצוני אליי", מספר ראשון המרואיינים, דוד שרעבי מכפר עזה. ובאמת, כשמביטים בדגמים הקטנים, הדוממים והמפוסלים, הנקיים מדם ועופרת ושלל זוועות, זה נראה כמעט כמו מעשייה רחוקה, בדיונית, זרה. משחק ילדים שהלך רחוק יותר. הרגע החזק ביותר בסרט הוא זה שמנפץ את האשליה הזאת, כשהתיעוד האמיתי עולה על המסך. טנק, מנהרה, רכב מחורר, בית שרוף, קרוואן מפורק בתוך בית קברות של מתכת. לא נוכל לברוח לארץ להד"ם. אין לנו ברירה כזאת. רק להביט במסך, ולשתוק.