מאיה ואחותה אתי נאנסו על ידי אביהן כשהיו ילדות. הן התלוננו והתעמתו עם האב במשטרה. אמא שלהן עדיין איתו. חגית נפגעה על ידי אחיה מגיל 8 והבינה רק בכיתה י"ב מה קרה. הוא הגיע לחתונה שלה. כרמלה לא ישנה בלילות מאז שסיפרה לה בתה, ד', על הפגיעה האיומה שעברה על ידי הדוד שלה. קארין נוצלה מינית על ידי אחיה במשך למעלה מעשר שנים.
כל אחת מהנשים הללו נחשפו לפני מעט יותר משנה לסיפור של הילה צור. הפרויקט "סוד התמונה המושלמת" של ענת גורן שודר אז במסגרת "המקור" של רשת 13 וליווה את צור במסע בו דרשה צדק על ההתעללות ארוכת השנים שהעביר אותה אחיה. ברגע השיא היא התעמתה עם האח, עופר, לעיני המצלמות. עכשיו מגיע פרק ההמשך, "גם אני הילה צור", בו מלווה האישה שכבר עשתה את הצעד הנועז הזה את מי שהתמודדו עם אותה זוועה במסע להשיג צדק מאוחר, או לפחות סגירת מעגל כלשהי.
בזו אחר זו המשתתפות חושפות בפנים גלויות את המשקולת שמכבידה עליהן כבר עשורים בפני צור והיוצרות ענת גורן ואביגיל קוש. חוקר פרטי מטעם ההפקה מאתר את הפוגע ומזהה את הזמן והמקום המתאימים לרגע העימות, שיתבצע אף הוא לעין המצלמות. ליבו של החלק הראשון בפרויקט, ששודר אמש, הוא המפגש הופך הקרביים של מאיה בן חיים ואתי טישלר עם הוריהן - האב שכבר הודה במעשיו בחקירת משטרה, שחלקים ממנה מופיעים בסרט, אבל גם האם שידעה ונשארה לצידו עד היום. כמו באותו עימות שערכה צור בעצמה, גם כאן ברור שמדובר בצעד שהוא בעיקר סמלי ותרפיוטי עבור המתלוננות. בפרק הבא יעשו את אותו הדבר שלוש נפגעות נוספות.
כצפוי, התגובה המיידית של ההורים המעומתים על ידי בנותיהם היא לזרוק הערה או שתיים ולהימלט מהמקום, אבל המפגש לא מסתיים כאן. צור, שלוקחת חלק בעצמה בכל מבצע עימות כזה, פונה אל האם ודורשת ממנה בעצמה לקחת אחריות. על "סוד התמונה המושלמת" כתבתי לאחר השידור שמדובר ב"צלילת עומק אל פעולה ההדחקה" וגם "מאורע מחולל לסיפור האמיתי - ההתמודדות ואי ההתמודדות של בני משפחתה". הרעיון הזה מהדהד ביתר שאת בשיחה הקצרה של צור ואותה אם, שמסירה אחריות מהמעשים של בן זוגה בטענה שהייתה רק ילדה ושהיא כבר לא זוכרת מה קרה אי אז, לפני שנים. צור אומרת לה שהכאבים לא נשכחים אף פעם, שהיא צריכה לעשות משהו טוב למען בנותיה.
קולה של האם מביע הסכמה, אבל מבט על פניה מבהיר שהתהום פשוט עמוקה מדי. יותר מדי שנים חלפו בשביל שרגע אחד, מטלטל ככל שיהיה, ישנה את מסלול חייה ואת ההחלטות שעשתה. איך בכל זאת מצדיקים לעצמך את ההחלטה להישאר עם מי שהרס את חיי בנותיהן? מערערים בעצם הפגיעה, בקיומו של אותו הרס. כמו בחמשת שלבי האבל, מתחילים בהכחשה ("מי ידע בכלל"), ממשיכים למיקוח ("מתי שהן היו צריכות בייביסיטר, לפני שנים, אז הן באו והשלימו"), אבל התהליך עוצר איפשהו בשלב הכעס.
הסצנה האיומה הזו מעלה את השאלה האם הרגע המאוד טלוויזיוני הזה, שיחזור על עצמו שוב בהמשך דרך סיפורן של נפגעות אחרות, הוא בכלל פתרון אפקטיבי. התשובה המתבקשת היא שלא, כמובן שלא. הרי אין רגע אחד או צעד אחד שיכול להעניק גאולה אחרי שנים של כאב ובדידות. אבל רגע השיא הזה הוא רק פרט אחד מתוך תהליך שלם שמתרחש לעין הציבור והסיום שלו עדיין פתוח. הנשים המשתתפות פוגשות זו את זו, מתנחמות זו בנוכחותה ובתמיכתה של זו. הן שואבות השראה מהילה באותו אופן שצופות אחרות רואות אותן בטלוויזיה בעצמן ויודעות שיש עוד כמוהן ושיש להן קול. בדיון באולפן עם רביב דרוקר לאחר השידור אמרה מאיה בן חיים, "אני בתוכנית הזאת קיבלתי את אחותי במתנה". זה אולי פחות סנסציוני מעימות פומבי והטחת האשמות בגבר הפוגע, אבל זה מרגש לא פחות.
ויש עוד עניין, מהותי מאוד, שנותר פתוח - הידיעה שכל זה הוא מעין פיצוי להיעדרה של מערכת החוק. הטלוויזיה משמשת כאן כתחליף לחוק ולמדינה, שמסירות את האחריות שלהן ממקרים כמו אלה של צור או בן חיים בשם חוק ההתיישנות. זאת ועוד - שניים מהפוגעים שמעשיהם מתוארים בפרויקט הגישו צווי מניעה שעיכבו זמנית את שידורו. "גם אני הילה צור" כולל תיעוד מעדות של כמה מהמשתתפות בוועדה החוקה בכנסת, שבעקבותיה עברה בקריאה טרומית ללא מתנגדים הצעת חוק לבטל את חוק ההתיישנות על עבירות מין בתוך המשפחה. כמו דברים רבים, גם התהליך הזה נעצר, בינתיים, ב-7 באוקטובר.