החדשות האמיתיות שהגישו לנו באולפנים הסתתרו עמוק בין השורות

מדינת ישראל קמה כמדינה ריבונית ב-14 במאי והפסיקה להיות כזאת ב-14 באפריל. לתחושתי גם מעריציו המועטים של נתניהו יודעים זאת בסתר ליבם. ברשותכם נחדד וננסה להתחקות אחר הקשר לשידורי הטלוויזיה במה שנראה כמו 12 השעות הראשונות לעימות הישיר והגלוי בין איראן לישראל.

מדינת ישראל של ה-14 במאי 1948 הייתה מופת של נחישות יהודית שמקורה בנואשות יהודית. בן גוריון החליט על הקמתה בניגוד לדעת האמריקאים שחששו מהשמדתה המיידית על ידי צבאות ערב (ובכל זאת, הנשיא טרומן היה הגורם הבינלאומי המשמעותי הראשון להכיר במדינה החדשה), וגם בניגוד לדעת היהודים הקיצוניים שמימינו, שלא אהבו את הפשרה הטריטוריאלית שהייתה מובנית בתוכנית החלוקה.

מדינת ישראל של ליל ה-14 באפריל 2024, 76 שנים פחות חודש מיום הקמתה, מסרה את הגנתה באופן מוחלט לידי אותה ארה"ב שהתנגדה להכרזת העצמאות שלה, בדמות מערכות הגנה שפותחו ויוצרו בשיתוף האמריקאים ובעיקר בעלות ישירה של 200 מיליון דולר לערב אחד של לחימה, סכום שישראל לא תוכל לשאת בו לאורך זמן לבדה. כאשר במקביל ראש ממשלה אינו מסוגל לפעול בניגוד מוחלט לדעת שותפיו מימין.

מה הקשר לאולפני החדשות הרציפים שליוו את תושבי ישראל לאורך כל הלילה המתוח הזה? העובדה שאת החדשות שהם הגישו לנו צריך היה לקרוא בין השורות, מה שכמעט שום גורם מדווח או פרשני לא עשה למען הצופים.

מוצאי השבת שלי בחודשים האחרונים הפכו להיות מיקס בין שני העולמות שמצליחים להסעיר את דמיוני גם במוצאי השבת, הערב שמובנית בו תוגה מסוימת על קץ סוף השבוע: בישול וכדורגל. את השני מיותר להסביר - זה הערב שבו מועברים שידורים ישירים מהליגות בישראל ובאירופה, שבמחצית אפריל מגיעות לרגעי השיא שלהן, ערב החודש האחרון שלפני פגרת הקיץ.

העקב השני נעוץ במטבח של "מאסטר שף", בעונה הטובה ביותר (לטעמי) של ריאליטי הבישול הזה, עונה שבה המתמודדים מפגינים יכולות שעד לפני כמה שנים היו מכניסות אותם לחמישייה הראשונה של השפים בישראל. הכדורגל לשמחתי לא אכזב, אבל את מאסטר שף חיסל המטח הצפוי מאיראן, עוד בטרם נורה: בעיניים כלות עקבתי אחר השעון המראה 21:30, 21:40 ולקראת 22:00 הבנתי ששום ריאליטי בישול (שקדימוניו הבטיחו "קרב פיצוחים") לא יתרחש על המסך בשעה שריאליטי מתוצרת איראן מתהווה לנגד עינינו.

הבעיה המרכזית באולפנים הייתה ששום דבר לא קרה, או ליתר דיוק - כמעט שום דבר. כי באולפן "פגוש את העיתונות" (בחלק שלאחר צאת השבת) הביע הפרשן עמית סגל כמעט תקווה לעימות ישיר בין ישראל לאיראן. כאשר מחברים זאת לדבריו של ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, שהסגירו שהוא בתחושה שבמבצע החיסול בדמשק, בניגוד למבצעים קודמים, לא נלקחה מראש בחשבון תגובת האיראנים, מתגלה תמונה מדאיגה מאוד.

בצד אחד שלה העיתונאי הכמעט יחיד מחוץ לגבולות הטריטוריה ההזויה של ערוץ 14, שמקורב ללשכת ראש הממשלה ומביע כמעט תקווה גלויה לעימות ישיר וגלוי בין ישראל לאיראן. מצד שני, אחד הפרשנים המוסמכים ביותר - לא רק להתנהלות מבצעית מול האיום האיראני אלא גם להתנהלות של ראש הממשלה וסביבתו. שניהם ביחד מציירים תמונה שלפיה או שנתניהו לא הביא בחשבון את ההשלכות של החיסול בדמשק על הביטחון הלאומי - עניין חמור לכשעצמו; או שחפץ בעימות ישיר מסיבות השמורות עמו, שלא נדונו מראש בכוונה - עניין חמור אף יותר.

הבעיה היא שבריצת האמוק למרחב המוגן של האולפן הפתוח, לא היה בחדשות 12 (בחוליה החלשה של השבוע - מהדורת מוצאי השבת בהגשה הלא טובה של דנה ויס) אף אחד שיחבר 1+1. למעשה, רק לכאן 11 הייתה תשובה טלוויזיונית טובה למצב, בדמות תוכנית שהוכנה ממילא לשידור תחת הפורמט של "פגישה אישית עם רוני קובן". אחרי ששוטט בשבועות האחרונים במחוזות הימין ההזוי, קובן התמרכז מעט לכיוון יוסי כהן - כן, כן, אותו כהן שסיפק את שורת המחץ שקצת נעלמה אצל בן כספית ועמית סגל.

אמנם התוכנית של קובן הוקלטה כמעט שבוע לפני השידור, אבל היא הצליחה לתפוס בשוליה את היחס של כהן לאיום התגובה האיראני - מה שהפך אותה למוצר טלוויזיוני בלעדי בערב שבו האולפנים הפתוחים מברברים את עצמם לדעת: משדר שהוא גם אקטואלי וגם מגזיני בעת ובעונה אחת.

מששבו צופים כמוני לנמל הבית של חדשות 12, הם גילו שם מצוקה אמיתית: לא בפחד מפני האיראנים אלא בדמות שעמום המחץ שבמסגרתו נמסרו לציבור מסרים סותרים לגבי תנועת המטוסים בנתב"ג, וברגע של משבר חסר תקדים בחדשות - אפילו העלו לשידור את ראש עיריית ראשון לציון רז קינסטליך!

מה הפלא, אם כן, שבעודי מאחל לעצמי למצוא בגלגול הבא מישהי שתאהב אותי כמו שבחדשות 12 אוהבים להחזיק אולפן פתוח, נשמעה כמעט אנחת רווחה (הן באולפן שלהם והן בסלון שלי) משנודע על גל ראשון של כטב"מים שהמריא משטח איראן לעבר ישראל? מאותו הרגע לבשו החדשות ממד גרוטסקי, כולל הערכות לגבי שעת ההגעה המשוערת של כל אותם גופים מעופפים אל המרחב האווירי של ישראל. אם זה לא היה הזוי ומפחיד כל כך, זה היה מצחיק.

בעוד שרי הקבינט עושים את דרכם לעבר הבור בקריה, החליטו באולפנים לעבור למתכונת חרום: דנה ויס הועלמה לטובת מי שיודעת בדיוק מה לעשות במצבים שכאלה, יונית לוי, או במילים אחרות: ויס מספיקה כדי לעקוב אחר ההסלמה, אבל מרגע שנעשה המעשה, רק לוי היא שתגיש אותו לעם ישראל. גם אצל המתחרים העלו כוננות, כשאת הכיסאות באולפנים תפסו אודי סגל ומיכל רבינוביץ'. זהו, ישראל ערוכה למלחמה.

בפרפראזה על בחירות 1996, שבהן עלה נתניהו לראשונה לשלטון, ניתן לומר שעם ישראל הלך לישון עם יונית לוי והתעורר עם דני קושמרו. באמצע - אלא אם כן אתם תושבי האזורים המועטים יחסית שבהם נשמעו אזעקות, התקיים מופע אור קולי מרהיב - ויש שיאמרו אף מלהיב, בשמי ישראל.

אלא שעם כל ההתרגשות (האמיתית!) על פעילותן המוצלחת באופן פנומנלי כמעט של מערכות ההגנה מעל לראשינו, קשה שלא לראות מבעדה את האירוניה: פעם זיקוקים בשמי ישראל היו הביטוי הוויזואלי המרשים ביותר לעצמאותנו. הפעם הם סימלו את הפרידה ממנה.

איך אני יודע? כי יונה לייבזון הביאה מניו יורק את החדשה החמה ביותר לאולפן הבוקר של קושמרו: הנשיא ביידן מתנגד לתגובה ישראלית, או אם לתרגם זאת לשפה קצת יותר מפורשת, הרי שהנשיא ביידן אומר משהו כמו: זו הפעם השנייה בתוך חצי שנה שאתם זקוקים לי כדי להציל אתכם, בפעם הראשונה התייצבתי וחטפתי יריקה לפרצוף, בפעם השנייה מחלתי על כבודי והתייצבתי בשנית, פעם שלישית כבר לא תהיה.

כשמביאים בחשבון שעם כל הכבוד לפיתוחים הישראלים המרשימים מאוד בתחום ההגנה האווירית (רעיון: לגייס את החרדים שלא לומדים אבל חוששים מהשחתה בצה"ל, לפס הייצור של התעשיות הביטחוניות. אחרי תצוגת התכלית אמש, יתקשו שם לעמוד בזרם ההזמנות!) ישראל תלויה בחימוש אמריקאי כדי להפעיל את חלקם ובסיוע כספי כדי לעמוד בעלות - קרוב למיליארד שקל ללילה שכזה.

במילים אחרות: החדשות הטובות של הלילה הופכות למחשבות נוגות של הבוקר שאחרי, על אובדן עצמאות בת 76 שנים והפיכתנו למדינת חסות, כזאת שאפשר לנהל על פי האינטרסים של וושינגטון ולא רק של ירושלים.

יש מי שחושב שמדובר באסון לאומי, אחרים אולי נושמים לרווחה אחרי שנחשפנו לביצועים הכושלים של ההנהגה הישראלית (גם אלה, מוטב שישאלו את עצמם מה יקרה כשטראמפ יהיה למנהיג העליון של הפדרציה המתהווה לנגד עינינו, במקום ג'ו ביידן). מה שבטוח הוא שבין אלה לאלה, לא נמצא בכל האולפנים הפתוחים שברברו עצמם לדעת במשך לילה שלא היה מתוח ממנו מאז 1991 (מלחמת המפרץ), מישהו שיידע לקשור את החוטים כדי להביא בפני הצופים בישראל את תמונת המצב האמיתית.