כשעם יוצא למלחמה וכולם מתגייסים, מגיע הרגע שבו מפרידים את הילדים מהגברים ושולחים אותם הביתה. "חרבות ברזל" היא האירוע במוזיקה הישראלית שבו אמנים התפצלו לשני עולמות: אלה שמרגישים חלק מהמציאות ואלה שמנסים להתחמק ממנה ולברוא לעצמם בועה מנותקת, בעזרת הרשתות החברתיות והקהל הצעיר, שמחפש לברוח מהעולם הקשה של המבוגרים.
אפשר לחשוב ולהגיד מה שרוצים על אמנים כמו אייל גולן, קרן פלס, ליאור נרקיס, חנן בן ארי, קובי פרץ, אביהו פנחסוב ואושר כהן, אבל העובדה היא שהמלחמה נוכחת בהוויה היום-יומית שלהם, במוזיקה שלהם, בלהיטים החדשים שלהם, בהופעות. הם מחבקים את הישראליות, את הזהות היהודית, את הביחד, את החיילים, את המשפחות. לעומתם יש אמנים שתרמו בחצי השנה האחרונה הופעות ומעבר לכך, אבל כשמגיעים למוזיקה, הם בוחרים באסקפיזם. כך באלבומים החדשים של עומר אדם ועדן בן זקן, כך באלבום החדש והסולו השני של סטטיק, "להרים", שנועד אולי לעשות שמח, אבל בפועל מפאר בעיקר את יוצרו.
סטטיק, לירז רוסו, הוא גיבור-העל של הפופ המקומי, המוח הפופי הכי מבריק שצמח כאן בעשור האחרון בפער. ראפר ויוצר שהספיק תוך עשר שנים להפוך לכוכב הכי גדול במדינה, לפרק את הצמד ולחזור לקריירה שנייה. סוג של גאון בתחומו, שאחראי ללהיטים קלילים וכיפיים שהיו אמורים כבר להיעלם מהנוף, אבל בעיקר בזכות החדות שלו, והיכולת שלו לגייס את אלה שמסביבו לשיאים של מצוינות, עדיין דבוקים לכולנו לאונות ומייצרים כבר את הדור הבא של הקהל. מי שלא שמע ילדי גן שרים "טודו בום", להיט שהניף את המדינה אבל הפך אחר כך למנג'ס, עשוי לחשוב שהשיר נגוז. ומעבר לזה, סטטיק הוא אמן שרוב הזמן ידע לנהל את עצמו ולבחור את הבחירות הנכונות כדי להתקדם הלאה, תעשייה של להיטים והצלחה באיש אחד, וואן מאן גאנג.
אבל סטטיק - שאולי בנעוריו עקץ אותו איזה עכביש שצביקה פיק העביר בירושה לאביב גפן וממנו לדורון מדלי - שכח את הקלישאה הספיידרמנית: עם כוח גדול מגיעה גם אחריות גדולה. והאלבום הזה של סטטיק, "להרים", הוא לא עוד אלבום בפופ המקומי, הוא מסר עצום לכל הילדים והילדות שחולמים להיות נס וסטילה הבאים. הוא אומר להם, עזבו אתכם מהקשקושים האלה של ההורים על חללים וחטופים. באנו ליהנות מהחיים, לרקוד, לדפוק את הראש, לעשות סקס, לשכוח מכל הצרות. ומי שמתייחס ל"להרים" כמו לסולו הראשון שלו, "לירז", שוכח שבין שניהם פרצה כאן איזו מלחמה, ככה בקטנה.
האם תפקידו של כוכב פופ כמו סטטיק הוא להתחפש לרוקר ולשיר משהו שקשור לאקטואליה? או בדיוק ההפך, לתת למעריצים שלו את המפלט המושלם ממנה? שאלה מעניינת בפילוסופיה של הפופ. נדמה שבמקרה הזה, מה שעבר על המדינה כל כך גדול, והמעמד של סטטיק בה כאמן משמעותי הוא כל כך בכיר, שראוי היה לצפות ממנו למשהו שהוא מעבר לדמעות ומילים יפות ב"הכוכב הבא". הרעיון להשאיר את האלבום החדש שלו סטרילי מהגיהינום שבחוץ, מעיד שלירז רוסו הוא חתול שמלקק בעיקר את עצמו.
הוא בחר לפתוח את האלבום, את שיר הנושא "להרים", עם שורות שהן מופת של ניתוק: "אומר לעצמי מזל טוב בלי בושה, מאה אלף טון של עבודה קשה, כבר שנתיים לא יצאתי לחופשה". אם הוא היה פוליטיקאי, כבר היו לו הפגנות מתחת לבית. וזה ממשיך עם "תמיד נשארתי גברי, לא משנה מה יגידו, שתי מכוניות על הכביש, כל המדינה כבר ראינו, אף אחד לא מאמין, עד שכולם יאמינו, אני לא מתכוון להמתין עד שכולם יגידו טעינו". נכון, בהיפ הופ ראפרים עסוקים בלפאר את עצמם, אבל כמה אתה יכול להיות עסוק במחשבה שהשמש זורחת ממך כשכולם מסביבך מתים, פיזית או נפשית.
אין הרבה ראפרים שהם גם זמרים. מוקי הוא גם וגם, טונה הוא גם וגם. סטטיק הוא ראפר מעולה, מהטובים שיש פה, אבל הוא לא ממש זמר. כדי לשיר בלי לזייף, הוא צריך רוב הזמן להשתמש באוטו-טיון, בתוכנה שתפקידה לתקן זיופים של זמרים והופכת את הקול שלהם למעין רובוטי. אז נכון שהוא לא היחידי ויש ראפרים שמשתמשים באוטו-טיון באותה תדירות שהוא מחליף אאוט-פיטים, אבל באין בן-אל, וכשהוא לא שר בדואט עם זמר או זמרת, סטטיק לוקח לעצמו בכמה וכמה שירים כאן גם את תפקיד הזמר, וזה נשמע לא טוב, עד כדי לא נעים לאוזן. מילא פה או שם שורה עם אוטו-טיון, אבל לשמוע את הרובוט הזה לאורך כמעט אלבום שלם, כמו למשל ב"מונקו", זה מתיש. אם אתה לא זמר, אל תשיר.
"להרים" הוא לא אלבום רע, אבל הוא דומה מדי לקודמו ואין בו הברקות שגורמות לך להיעצר. שיר הנושא הוא להיט מועדונים בפוטנציה, שמנסה לשחזר את ההצלחה של "רונדלים", אבל לא מתעלה עד אליו. ב"אמא" לירז סוגר חשבון אישי עם האמא שהולידה אותו, בטקסט שמורכב מזעם וסרקזם יחד עם כמיהה נואשת, אבל השיר סובל מערבוב בין הקיטש של נרות השבת לאגרסיביות מוגזמת, ולא ברור איך מישהי שעוד לא באה היא עבורו מלכת האימהות. "מונקו" הוא שיר חסר תוחלת, פרט לצביטה בלב לאוהדי מכבי תל אביב בכדורסל. "פלאשים" מעיד על עייפות החומר בכתיבה, "כי הלב שלי חולה, כשהאף שלך עולה, שזופה כמו קרם ברולה"? זה מה ששבעה כותבים ששקדו יחד עם האלבום הזה הצליחו לחרוז?
המצב משתפר ב"קיצי", אר אנד בי מוצלח על תשוקה, שתשמעו ממכוניות בדרך לבילויים בחמישי הקרוב. אבל אז מגיע "אש ומים" שמשלב שתיים מהבעיות של האלבום, השירה עם האוטו-טיון שנשמעת דבילית, יחד עם שחצנות בלינג בלינג והערצת כסף שכנראה אמורה להרשים מישהו: "אין לך מושג מה זה בנטלי... את לא מבדילה בין הג'וצי לזארה לפנדי... מה שיש בינינו בייב זה כמו לזכות במייבאך". חש עצמו קניה.
אחד השירים הטובים באלבום הוא הדואט עם עדן חסון "אוי ואבוי", מעבר לשילוב המוצלח בין סטטיק כראפר מהודק, לחסון, שמביא את אווירת ה"התחלנו" והכפיים של המזרחית, הביטוי "אוי ואבוי", שרק ממנו מורכב הפזמון המגניב בעשר חזרות עליו, מופיע כאן במשמעות הפוכה סופר-ישראלית, שמאפיינת ביטויים כמו "חבל על הזמן". הברקה. שיר טוב נוסף הוא "פינגווין במדבר", שנשמע כאילו סטטיק חיפש השפעות ב"רכבת לילה לקהיר" של משינה ו"קטורנה מסאלה" של אתניקס. בתחילת השיר, סוף סוף, הוא שר טוב בלי האוטו-טיון, ומופיעה כאן השורה הטובה באלבום: "לא חסר פה כסף, אבל אפחד לא משלם על טעויות".
"טור דה פראנס" עם סטפן נועץ שיניים בגבולות הפוליטיקלי קורקט ומסווה ביטויים גסים באמצעות סלנג צרפתי ועולם דימויים של רכב ("יש לך אחלה תא מטען"), אבל השיר לא באמת מתרומם. ממפגש בין שניהם אפשר היה לצפות ליותר. ב"פרנציפ" עם נס וסטילה מתקיימת דואליות מוזרה בין הטקסט האלים ("בא לכם כאפה לפנים", "ילד קקה זורק כיסא") שירגש ילדים בכל הארץ, לבין המילה "פרינציפ", שנחשבת עתיקה אפילו בעיני ההורים שלהם. "מכשפה" עם עדי ביטי והקריצה ללמבדה הוא קטע חמוד, שמנסה לשחזר את הנוסחה של "טרנטולה" עם אגם בוחבוט מהאלבום הקודם.
השיר היפה באלבום הוא האחרון, "רסיסי קריסטל", הסמבה הגרובית עם אודיה. בתוך לכאורה רומנטיקה לטינית של ירח, נמל ואלכוהול, סטטיק החביא אמיתות כואבות. זה שיר על התאהבות של שניים שצולקו בילדותם. סטטיק שר: "אמא שלי עזבה ולא השאירה זיכרון, חוץ מבעיה נפשית שאין לה פתרון, צמא לאהבה אני שותה לשכרון, כאב זה יתרון". אודיה עונה לו: "איך הייתי מחכה לה שתחזור מהעבודה", וסטטיק משלים: "30 שנה חיכיתי וואלה אף אחד לא בא". ומכדור הבדולח של החיים המנופצים נשארו רק רסיסי קריסטל.
מרבית השירים ב"להרים" קצרצרים, כדי שיתאימו לטיק טוק. הארוך ביניהם נמשך 2:52 דקות. חלקם נקטעים באמצע מילה ממש. כי בגיל 33, אחרי עשור של קריירה, סטטיק כלוא בתוך כלוב הזהב של הקהל הצעיר והרשתות החברתיות. הוא מנסה לתת להם כאן מה שנדמה לו שהם מחפשים - הרבה אגו, הרבה פאן, הרבה ריקודים, קצת סקס, קצת אלימות, קצת רגש לאמא, קצת צלקות, קצת רומנטיקה. הוא הלך על בטוח, גייס כוכבים לוהטים - עדן חסון, אודיה, נס וסטילה, סטפן ואת עדי ביטי - ונתן, כנראה, את המקסימום שלו. אצל כל אחד אחר זה היה נחשב לאלבום סביר ומעלה, אבל סטטיק הוא גיבור-העל של הפופ המקומי, במושגים שלו זה חצי כוח.