קצת כמו בליל הסדר, אחרי הארוחה החגיגית של ערב החג, עת חוזרים המוני בית ישראל לבתיהם, נושאים עמם שלל מאכלים, עיקריות וסלטים צרורים בכלי פלסטיק, למען לא ישכחו את הלילה הזה ויחיו על שאריותיו במשך שבוע שלם - כך גם בטלוויזיה שלנו: הפקות נידחות, ספיישלים (ולא במובן הטוב של המושג, אלא יותר במובן של "מנת היום מהשאריות של אתמול" במסעדות ארצנו) ופיסות פרקים שנותרו על רצפת חדר העריכה, משמשים בערבוביה כדי למלא את לוח המשדרים בחג.
כשמדובר בתכנית הדגל של קשת 12, אם לשפוט על פי הרייטינג, מאסטר שף, הרי שהרווח הוא כפול: גם נמנעים מלבזבז אותה על ימי חול המועד (התחושה שלי: דווקא השנה עם מלאי מוגבל של טיסות, צמצום גזרות תיירות הפנים ותחושת באסה לאומית, אפשר היה להפיק הרבה יותר מהפריים-טיים הטלוויזיוני), גם לא משדרים תכנית עם חמץ, ר"ל, זה שבגללו (לכאורה, כן?) נפלה ממשלת השינוי, בעת ימי החג.
כך נתקענו עם כל מיני תכניות, חלק מהם - כמו שני הפרקים של "הנורמטיביים" ששודרו בחול המועד, אפילו מעניינות (קשת 12 עושה כאן 11, הלוואי עלינו יותר מאלה - בעידן שבו מי שרוצה לראות תוכן מבדר יכול לצרוך אותו ממגוון פלטפורמות אחרות), אחרות מיותרות, כמו ספיישל טיפשי במיוחד של הפורמט הטיפשי במיוחד, מלכתחילה, "יצאת צדיק".
ואז, רגע לפני שהיה נדמה שהערוץ הנצפה בישראל הצליח למלא את החלל הריק שבין הפרסומת העצמית ל"פרי טי.וי" לעוד פילר פרסומי בדמות קידום פודקאסט של N12, הגיעה הפצצה.
הכוונה היא לפרק של "אינטימי", תכנית הריאיונות של רפי רשף. לתוכנית הזאת יש פורמט קבוע: רשף, מדגמן את קולו הרדיופוני שנותר מימי גל"צ העליזים ופוזה של פסיכולוג בגרוש, פותח בגלוי, בחלקים המוכרים בביוגרפיה של המרואיין. משם ממשיכה השיחה אל מחוזות אינטימיים יותר, כשמטרת המשחק היא להוריד דמעה מעין היושב בכיסא שמולו.
רק שאתמול קרה נס גלוי - ותכנית שנועדה בסך הכל למלא את המשבצת הלא אטרקטיבית במיוחד מלכתחילה, זאת שהיא משהו בין אוף-פריים בואכה לייט נייט, חשפה הלך רוח של מחנה שלם וחשוב בציבוריות הישראלית, "הקפלניסטים".
זה היה כשעל הכיסא שמול רפי רשף התיישב איל וולדמן. בניגוד למי שישב על הכיסא בערב שלפניו (המפכ"ל בדימוס אסף חפץ) שנמצא כבר עמוק בתהומות הנשייה, הרי שוולדמן כיכב לאחרונה, בנסיבות שאין מצערות ועגומות מהן, גם בתכניות האקטואליה. הפעם הראשונה והעצובה עד מאוד, הייתה כאשר בתו, דניאל, נרצחה ביחד עם בן זוגה, בטבח שביצע חמאס במשתתפי מסיבת נובה. הפעם הנוספת היה לאחר שסביבת ראש הממשלה ניסתה לשלול ממנו, לכאורה, את פרס ישראל, אחרי שכבר הוחלט שיקבל אותו בגין תרומתו לפיתוח יזמות ההייטק בישראל. העניין הוא שמה שהיה אמור להיות חצי שעה של כמו טיפול פסיכולוגי לאיש אחד, הפך לטיפול של שבט שלם.
מוולדמן לא היה צריך לסחוט את העצב, הוא בא איתו מהבית, כאב שכול טרי לא היה לו אפילו על מה לכסות. יש אנשים, בעיקר גברים, שמסתגרים באבלם, וולדמן מדבר אותו. משתף, עונה על כל שאלה, חוסך מרשף את המאמץ לרכך אותו ומותיר בידו רק את בחירת הנושאים.
וולדמן הוא התגשמות כל החלומות הנורמטיבים, של הנער השובב שיש לו פוטנציאל, שלקחו אותו לשמוע קונצרטים כדי להכניס בו קצת "קולטורה", אבל הוא העדיף להסתובב עם החברה בשכונה, שהלך לקרבי בצבא כי זה מה שהיה מצופה מצעיר נורמטיבי עם פרופיל קרבי, שהלך לאוניברסיטה כי לא יתכן ילד מהמעמד הבינוני בלי לפחות תואר ראשון. וולדמן הוא בן השכנה שצעקה עליך שלא להרעיש בין שתיים לארבע, שעליו תגיד לך אמא שלך, ספק מעדכנת ספק נוזפת: 'זוכר את ההוא שלמד שנתיים מעליך? לא תאמין כמה כסף הוא מרוויח!'. בעולם שבו אנשים מצליחים ועשירים מנסים יותר מכל לסגל לעצמם גינוני פשטות מאוסים, שרק מגבירים את הניכור מסביבתם, וולדמן הוא באמת בגובה העיניים.
לקח לו זמן להבין שהוא עשיר, לקח לו עוד יותר זמן להתחיל ליהנות כמו שצריך מהאקזיטים שעשה (גלילאו ומלאנוקס), אבל משהתחיל הוא לא מתבייש. הוא לא מנקר עיניים, אבל חי את החיים הטובים: גלישה, צלילה, סקי, אוכל טוב ודרינק קטן בצד, אוהב אנשים, אוהב נשים (ומדבר על הנושא בפתיחות, כולל על כך שכאשר הוא מתאהב הוא הופך לעיוור, מה שכבר כמעט עלה לו ביוקר רב).
העניין עם וולדמן שככל שהוא התגשמות החלום האחוס"לי (אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט ולאומי), הוא גם הסיוט שלו: הנה, יאמר מי שיאמר, מה שווה כל הכסף שבעולם כשהשכול מכה ישר בלב, בבתו הצעירה, זו שנולדה כבר אל תוך הכסף הגדול ובעיקר לתוך יותר זמן איכות עם אביה.
זה שובר את הלב של כל הורה, של כל אב (ואולי במיוחד של אבות שיש להם בני או בנות זקונים, מפרק א' או מפרק ב', שהם במידה מסוימת גם סוג של תיקון של כל מה שלא הבנת או לא אפשרת לעצמך כאב צעיר), אבל האמינו או לא - זה ממש לא הכל. כי עם כל הכבוד לקדימות של האבל האישי, יש כאן גם שברון לב ישראלי-לאומי.
שברון הלב הזה התחיל בהפסדים רצופים של תפיסת העולם בבחירות: הוא מתחיל בתחושה ש"גנבו לך את המדינה", לא רק בשירים ברדיו ובאימוץ סממנים מסורתיים כבון טון - את זה עוד מקבלים באהבה או לפחות בהשלמה. הבעיה היא שזה ממשיך בצבעים שבהם נצבעה המערכת הפוליטית, שכבר לא מייצגת שאיפה למצוינות בסגנון מי שרואים בוולדמן ודומיו מודלים לחיקוי, אלא הפכה את הקומבינה של קבלני הקולות למטרות לאומיות.
ולא, בל נטעה, זו לא תנועת המטוטלת, זהו לא תיקון של עיוות היסטורי כפי שמציגים אותו פוליטיקאים גונבי דעת ששימור הקיפוח ותחושות העלבון שבצידו הם הלחם והחמאה שלהם. זהו סדר יום חדש שמקדש בורות, נכלוליות ועבריינות במסווה של כאילו-עממיות. אבל דווקא אז, משנדמה היה שהצרה הגדולה ביותר לעם ישראל היא כרסום במוסדות הדמוקרטיה, לא כדי להביא רפורמה נדרשת, אלא כדי להשלים את השתלטות השחיתות-החדשה על מה שנתפס כמוקדי הכוח של האליטה הישנה, ספג המחנה הזה מהלומה נוספת, בדמות מה שוולדמן מכנה "בגידה".
הן הוא היה (ובמידה רבה עודנו) קולו של השמאל הביטחוניסטי השפוי, כזה ששירת בגולני, לא החרטננים שמדברים על "כיבוש" כאילו היו סטודנטים באוניברסיטת קולומביה, אלא כאלה שרצו קודם כל לנצח, אבל אחר כך גם לבדוק אם אולי אפשר לעשות בכל זאת שלום עם האויב.
הוא היה מאלה שהאמינו, אמונה שעל הגחלת שלה הוא מבקש לשמור, שהייטקיסטים לא רוצחים, שבמקום שיש בו רווחה כלכלית מחנכים לנאורות ולא לרצח, שאנשים שבעים לא יוצאים למסעות הרג. כמו רבים שחשבו כך ובמשך שנים ארוכות היוו את המיינסטרים הישראלי, הוא ספג מהלומה שכזאת, שהאובדן האישי הנוראי רק העצים: הנה, האנשים שניסה לפתח אצלם תעסוקת הייטק שתציל אותם מדלות ואותנו משכנות רעה, הם אלה (בחלקם כמובן) שמהם יצאו מרצחי בתו.
השבר הזה גרם לו קודם כל להתגייס: ממש כמו כל ארגוני המחאה שמי מבינם שכבר לא משרת במילואים, התייצב בקו הראשון של ההתנדבות, בשבועות הראשונים לאחר ה-7 באוקטובר. רק שבד בבד מתגברים גם הספקות, כמו שרומז וולדמן לקראת סוף השיחה עם רפי רשף. למה? כי המהלומה שספג מי שהאמין בפשרה שתוליך להסכם, הייתה אמורה לא למוטט רק קיר מרכזי בתפיסת העולם שוחרת השלום שלו, אלא גם לגרום למי שסבר אחרת, עד כמה העובדה שהמדינה הופקדה בידי מושחתים וחדלי אישים היא הרת אסון, לא רק בכל הקשור למה שאירע בשמחת תורה, אלא במידה רבה בגלל כל ההתנהלות הפושעת מאז ועד היום.
כלומר, ההתפכחות הייתה חייבת לקרות בשני צדי המגרש הציבורי בישראל. אם זה יקרה, מדינת ישראל תרוויח לא רק את איל וולדמן אישית, אלא את "הוולדמנים", עמוד השדרה לא רק של כלכלתה אלא של שאיפתה להיות עם ככל העמים שמרכיבים את הרבע הצפוני-מערבי של מפת העולם.
מה יקרה אם לא? וולדמן לא מאיים, הוא רק אומר שלא יחיה לאורך שנים במדינה שלא תהיה דמוקרטית וליברלית. תקראו לו קפלניסט, תקראו לו איך שאתם רוצים, רק זכרו בבקשה שמדינת ישראל לא תתקיים לאורך זמן בלעדיו - לא בלעדיו אישית, אלא בלי ילדים שחולמים להיות מצליחים כמו וולדמן, כשיהיו גדולים. רק על הריאיון הזה מגיע לו פרס ישראל.