יד המקרה או יד הגורל, או איזו יד ראשונה או שנייה שתרצו, הביאה לכך שקראתי את "פרזיט", ספרו החדש של בועז יזרעאלי, דווקא בפתחו של חג הפסח, החג הכי משפחתי שיש בארסנל החגים היהודי. ואיכשהו יצא כך שבמהלך כל ארוחת החג הרגשתי את רוחו של מטי (כן. בט'), גיבור הנובלה היפה הזאת, מרחפת מעל פני תהום החרוסת והמרור, צופה בנו מהצד, לועגת אולי לרצון שלנו לשוב כל פעם ולהתכנס יחד, צפופים ודחוקים סביב שולחן החג.
זה סיפור על רווק בן 48, שמפוטר מעבודתו החלקית במשרד פרסום אחרי שהוא מסרב להשתתף באחד מהקמפיינים שעובדי אותו משרד נתבעים ליטול בהם חלק. די מהר, כאשר כספו אוזל, אמו מסרבת להמשיך ולתמוך בו והצ'ק שנתן לבעל הבית חוזר, הוא נאלץ לבקש מחסה, זמני לפחות, "לשבועיים שלושה", אצל מי מחבריו הלא רבים. הפור נופל על עמוס, ידיד נעורים שלמד איתו באוניברסיטה, וגר יחד עם אשתו שרון ביישוב קהילתי בשם מצפה גזם, בערך עשרים קילומטר מזרחית לעכו.
מכאן נפרסת על פני 190 עמודים סאגה שלמה של אי התאמה, הכתובה בכישרון רב, דמיון וחוש הומור נוקב: הרווק התל אביבי שיש בו קווים מיזנתרופיים בולטים מול אנשי היישוב הקהילתי המואר באלף ואחד גוונים של ניו־אג'יות. זו הארת פנים שאת טיבה המדויק נהנים הגיבור וגם הכותב לשוב ולמשש, כמו גם מרחבים נוספים שבהם נהנה אפילו הגיבור להשיט את ספינת אי ההתאמה שלו - זוגיות, משפחה, עבודה קבועה ושאר מיני סממנים של חיים בורגנים ולכאורה יציבים.
הקושי בסוג כזה של כתיבה הוא, שכבר בעמודים הראשונים נחשפת למעשה התמה שמובילה אותו. החל מהעובדה שמטי, גיבור הסיפור, מצליח להגיע לישוב הקהילתי כמה שעות אחרי שהתחיל צום יום כיפור, והמכונית שלו, שנוסעת בשביל הכורכר המקיף את בתי הישוב, מסמנת כבר על ההתחלה את רצף ההתנגשויות שעוד יגיעו - רצף שכמובן עוד ילך ויחמיר ויסלים.
לזכותו של יזרעאלי ניתן לומר שהוא איכשהו מצליח לנתב את עלילת הסיפור כך שכל פעם מתווספת, או מתקלפת בעצם, שכבה נוספת בתוך העימות הזה. גם בגלל העובדה שמטי מרשה לעצמו, לפעמים אחרי צריכה מוגברת של אלכוהול שנתמכת בסיגריה מגולגלת שמיטיבה לשחרר עוד יותר את חרצובות לשונו, להטיח באופן גלוי, שלא עושה הרבה חשבון לכללי הנימוס החברתיים המקובלים, את כל מה שהוא חושב על אורח החיים וההשקפות המהוגנות שלהם, במרכאות או לא.
ה"שבועיים-שלושה", הופכים לחודש ואחר כך לחודשיים ואחר כך לתקופה שסופה לא נראה לעין. מטי לא מהסס להתנחל בבית ידידו לשעבר (נו טוב, עניין ההתנחלות הרי הפך כבר לחלק בלתי נפרד מהמסורת אצלנו...), ולאט לאט הולכת ותופסת את מקום הידידות והחיבה מהעבר איבה גדולה. קיומה מודגש דווקא בגלל שיזרעאלי, בכישרון רב כאמור, טורח לעמת אותה עם הרצון של אנשי המקום, ובני הזוג עמוס ושרון בראשם, "להכיל ולקבל" כל הזמן.
ה"אבא" הספרותי המובהק והגלוי של סגנון הכתיבה הזה (למרות שחשוב לציין שיש משהו מקורי בכתיבה של יזרעאלי, והוא לא חלילה אפיגון של אף אחד), הוא כמובן "בארטלבי הלבלר", הנובלה המפורסמת של הרמן מלוויל ("מובי דיק") עם ה-I prefer not to המפורסם שלו - הרצון המופגן והבלתי מתפשר של הגיבור לא להתמזג עם אף סגנון או אורח חיים חברתי או ציווי כזה או אחר.
לצד החובה צריך לציין שיש מעט חזרתיות בסגנון הכתיבה הזה, אך יזרעאלי מצליח לחמוק מהחולשה המובנית הזאת ולהטעין כל פעם מחדש עוד אנרגיה במנועי הטקסט שלו. גם בגלל שהוא משתמש בכמויות נדיבות של הומור וגם בגלל שהסוף, אותו לא נגלה כמובן מסיבות מובנות, מצליח לחרוג מהצפוי ולעשות שני דברים במקביל - לשמור על המבנה ה"מעגלי", ובעת ובעונה אחת להמריא בנסיקה חדה אל מחוזות הטירוף.
יש גם כמה מקומות שבהם מתעקש יזרעאלי לשלוח חיצים גלויים של לעג לעבר "מטרות דמות" מוכרות בתרבות הישראלית, כמו הסופר המנוח עמוס עוז (אם הבחנתי נכון, הוא ממקד את ה"מתקפה" שלו על רומן אחד במיוחד - "לדעת אישה", שיצא בסוף שנות השמונים, אבל יכול להיות שלא קראתי נכון). במקרים האלה מתחשק לומר לו - הכתיבה שלך מספיק חזקה ויציבה ובעלת איכות מובחנת. אין צורך להרוג בכוח עוד דמות אב כדי למקם את עצמך על מפת הספרות העברית.
ואפרופו דמות אב - דווקא העובדה שאין אב בסיפור עצמו, והיחסים מתמקדים בין השאר ביחסים בין מטי לאמו, מאפשרת ליזרעאלי לצייד את הגיבור שלו בשפה משוחררת המזנקת לפעמים מלוע המחשבות הכי כמוסות.
עניין קצת משונה הוא לפעמים היחס בין הקורא לכותב. כפי שאפשר אולי לשער, אני מקבל במהלך החודש לא מעט כתבי יד וספרים שנשלחים אלי לקריאה ולעיון. אני תמיד חוזר ומבהיר שלא תמיד העניין החמקמק שנקרא "איכות" הוא באמת כזה מוחלט וברור. המון פעמים העניין הוא אם יש בתוכך הקורא איזו היענות פנימית עמוקה למה שמגולל הכתוב. במקרה של הספר של יזרעאלי אני מודה שהשערים אצלי נפתחו במהירות ובקלות, מה שמאלץ אותי להודות, שגם בתוכי, כמו היצור הזעיר בסרט "הנוסע השמיני", מתרוצץ לפעמים מיזנתרופ. באופן מוזר, עצם הידיעה הזאת וההכרה שצמחה לה במהלך הקריאה בספר של יזרעאלי, לא הילכו עליי אימים, אלא אולי להיפך - מילאו אותי שמחה מוזרה, משל פגשתי על דפי הספר ידיד ותיק.
"פרזיט" / בועז יזרעאלי. הוצאת לוקוס. 190 עמודים.